אורי אינו שוכח
גיטה אבינור

"על המשמר" 17.12.1971

בספרה "השקף אחורה בעצב", 1974: "אורי אינו שוכח", ע' 194-191

 
   
השנה יצא לאור בהוצאת "עם עובד" ספרו השלישי של שמאי גולן, "מותו של אורי פלד". הרומן "מותו של אורי פלד" הוא מעין המשך לשני ספריו הקודמים של שמאי גולן, "באשמורת אחרונה" ו"אשמים".  
 
 
           השנה יצא לאור בהוצאת "עם עובד" ספרו השלישי של שמאי גולן, "מותו של אורי פלד". הרומן "מותו של אורי פלד" הוא מעין המשך לשני ספריו הקודמים של שמאי גולן, "באשמורת אחרונה" ואשמים". הכוונה אינה לרמז, ששלושת הספרים הם תיאור חייו וגורלו של גיבור מרכזי אחד. לא; אין אנו פוגשים באותן הדמויות ושומעים על השתלשלות קורותיהן כשהסופר מלווה אותן בדרכן בעט רחומה. גם כאשר ב"אשמים" חוזר ומופיע חיימק, שהיה גיבור הספר "באשמורת אחרונה" לא היה זה המשך ישיר; באשמים" שוב לא היה חיימק מרכזו של הספר ותשומת-ליבו המיוחדת של הסופר נדדה ממנו לדמויות אחרות. אולם הספרים מהווים אחדות המשכית בהיותם תיאור שלבים שונים בדרכם הקשה של גיבורים אשר עברו את השואה באירופה. הספר "באשמורת אחרונה" תיאר את גילגוליו של חיימק הנער מן העיירה הפולנית הכבושה בידי הגרמנים ועד לסיביר הקפואה ומשם לטשקנט הלוהטת. כאשר מסתיימת המלחמה נמצא חיימק בבית יתומים. יום אחד מופיע שליח מארץ-ישראל ומדבר על לבו. הוא מבטיח לנער ש"בארץ ישראל טוב ליהודים". הנער, שעד כה זכה רק בנסיון חיים שהוכיח לו כי בכל מקום רע ליהודים בכלל ולו, לחיימק, בפרט, אינו משתכנע בכל מאת האחוזים. בכל זאת, עם סיום הספר, עומד הנער, אשר מנת חלקו עד עתה היתה אך סבל וחרדה, לצאת לדרך חדשה. אף על פי ששכלו אומר לו, כי לו עצמו מזומן רק בית יתומים ולא בית, ואפילו בארץ-ישראל, הרי לבו מבקש להאמין שבפעם הזאת הגורל אינו מהתל בו.
            גם באשמים" אנו פוגשים את חיימק, אולם הפעם, כאמור, אין הוא מרכזו של הסיפור. במרכז עומדת קבוצה של נערים ונערות, פליטי השואה, אשר נתלכדו סביב המדריך הקשיש שץ, ומגמת פניהם – ארץ-ישראל. קלארה, הילדה שהוברחה במחיר שיני הזהב וגשר הפלאטינה של אביה אל תוך כותלי המנזר הבטוחים ואולפה שם, באכזריות מעודנת, להכרה בחטא-עמה, כל הקרובים לה, ושלה עצמה – היא דמות אשר הסופר מקדיש לה יתר תשומת-לב מאשר לחיימק, אשר דרכו רבת-הייסורין תוארה "באשמורת אחרונה", אולם נקודת הכובד שברומן אינה דמות זו או אחרת, כי אם המפגש והעימות שבין שץ, מורה ומדריך, איש תנועה ותיק, לוחם בשורות הפרטיזנים – לבין אמנון, השליח הצעיר מארץ-ישראל, אשר מגיע מארץ-האבות במטרה ליטול את הקבוצה כולה תחת כנפי חסותו ולהובילה בשלום לחוף הנכסף. הסופר אינו מקל על עצמו ואינו נוטל צד בוויכוח, על כל פנים לא במודגש. וממילא אין זה ויכוח אידיאולוגי אבסטרקטי כי אם התמודדות הנקבעת לא רק ע"י השקפותיהם, כי אם גם ע"י עברם ואופים של שני המתחרים על ההנהגה. כנאה וכיאה, שץ, שהוא מייצג את העבר, אינו עוד אדם צעיר, ועייף הוא מתלאות החיים ואילו אמנון, שהעתיד נתון בידיו צעיר הוא, צעיר הרבה יותר מדי לטעמו של שץ. עלומיו גם הם קלף בידי אמנון, ללמדך ששעתו הגיעה ואילו שעתו של שץ כבר חלפה. שץ, היודע לדבר ולנאום, אמנם מנצח בוויכוח את אמנון שלשונו כבדה בפיו. אך בליבו פנימה מבקש הוא להיכנע. כמובן שאין הוא רוצה להתבטל בפני אמנון באשר הוא אמנון; הוא רוצה לקבל על עצמו, אחר תלאות המלחמה, את מרותה של ארץ-ישראל.
            קבוצת העולים אמנם מגיעה, על ספינת מעפילים רעועה, לנמל חיפה. אך חיילים אנגליים מעבירים את האנשים בכוח לאוניית גירוש לקפריסין. את חיימק, המנסה להתנגד, רוצחים החיילים באכזריות. ואילו קלארה מחפשת על החוף לשווא את אמנון. הבטחותיו של אמנון כולן לא נתקיימו. כוחו היה דל מלקיימן. וטעם מר יש בכך, שהוא עצמו אינו מגורש לקפריסין – בשבילו נמצאו דרכי התחמקות. מבחינה מוסרית אשם אמנון במותו של חיימק ובפציעתו האנושה של יהודה; ולא עוד, אלא אחר שהוא עוזב את העולים ברגע הקשה ביותר; הוא אינו שותף לגורלם. החוף אשר חזר ופלט את העולים, פליטי חופים רבים, הוא חוף מבטחים לאמנון.
            אם "באשמורת אחרונה" תיאר את נדודיו של ילד אשר חזה בשנות המלחמה הארוכות במותם של כל הקרובים לו, ובאשמים" אנו מוצאים את הנער בקרב קבוצה גדולה יותר בדרך לארץ-ישראל, הרי "מותו של אורי פלד" הוא שלב נוסף באותו גילגול. אורי הגיע כילד, פליט השואה, לקיבוץ עין-השרון. אגב, באשמים" מסופר שאמנון הוא בן עין-השרון. כאשר הגיע אורי לעין-השרון, עוד לא נקרא בשם אורי. ולא כל שכן בשם המשפחה פלד. שמו היה יוזק. בעצם גם יוזק לא היה שמו משחר ילדותו. יוסלה קראו לו הוריו, ועם בוא הגרמנים הוסב שמו ליוזק. אך, מסימני התערותו בארץ הוא השם הצברי כל כך, בו בחר לעצמו, אורי פלד. שם טיפוסי, ניתן לומר. הלוא כך מגיב פרופסור קינדרמן, כאשר אורי פונה אליו בבקשה להתקבל ללימודים באוניברסיטה – "וכי ראה אדוני מימיו קצין בצה"ל ששמו אינו פלד?" אכן, אורי, מי שהיה פעם יוזק, הוא קצין בצבא הקבע. הוא הגיע לדרגת סרן. והוא התחתן עם היפה והמיוחסת בבנות קיבוץ עין-השרון, הקיבוץ אליו הגיע כילד פליט רווי ורעב ונפוח בטן, הלוא היא אסנת, בתו של ברזילי, מרכז הפרדסים ומעמודי התווך של עין-השרון. לפי התפתחות זו אפשר היה להניח, כי סוף-סוף באו על פתרונן הטוב כל הבעיות המציקות. דרך הנדודים, שתחילתה ב"אשמורת אחרונה" והמשכה באשמים", באה אל קיצה. קרבנות רבים נפלו בדרך; גדול היה מספר האובדים. אך מי שהגיע, הגיע. הנה יוזק, הוא יוסלה, הוא אורי פלד, הגיע לקיבוץ עין-השרון, עליו הירבה לדבר אמנון בפני קלרה. ובאמת קיבל אותו הקיבוץ, אותו אות חבריו. ועוד נתן לו הקיבוץ את היפה בבנותיו לאשה. והרי אורי מהלך לו בשבילי הארץ, מדי צבא עליו וכומתה שחורה לראשו, מפקד עשוי ללא חת, גבה קומה ונאה, ופקודיו ממלאים אחר פקודותיו כהרף עין.
            אך האמת היא, שכל סימני ההצלחה הללו הם חיצוניים בלבד. הקריירה הצבאית, לגבי אורי, אינה אלא נקמה בעבר ובריחה מחיי היומיום של ההווה; והנישואים עם אסנת, הגם ששני בני הזוג אוהבים זה את זו, אינם עולים יפה. חייו של אורי, המתוארים בספר, עומדים בסימן משולש: האהבה לאסנת, האהבה לצבא, והנהייה אחר העבר. חיי הנישואין אינם משתלבים יפה לתוך השיגרה הצבאית; ואילו החיפוש אחר העבר מטיל צל כבד על חייו של אורי ובסופו של דבר מנתק אותו מן החיים. שלושת היסודות הללו הם דיסהארמוניים ומסכסכים את דרכו של אורי עד שהיא מסתבכת ללא תקנה. בכשלון היחסים בין אורי לאסנת אשמים שני בני הזוג. אסנת אמנם עזבה למען אורי את עין-השרון והלכה אחריו לירושלים. אך היא מתנגדת לשירותו בצבא הקבע ולשהיותיו הארוכות, בגלל סוג עבודתו, מחוץ לביתו. היא גם מתמרדת כנגד המשמעת של חיי הצבא, וההתערבות החיצונית בחיי הפרט. הנכון הוא, שאורי באמת מזניח את ביתו בשל הצבא; גופו שייך לאסנת, אך נשמתו מכורה לצבא. מפקדיו הגבוהים יותר של אורי מגיבים לעיתים שלא בחיוב על רצונו המודע של הסרן פלד לזהות כל אויב עם אותם גרמנים שרצחו את כל משפחתו וגזלו את ילדותו. הם מעירים לו, שהצבא הישראלי אינו אמון על השנאה. אולם אסנת, בהכריחה את אורי לוותר סוף-סוף על הקריירה הצבאית, נוטלת ממנו את מקור גאוותו ומשען-חייו. שיטות הריפוי שהיא מציעה – כגון לימוד ההיסטוריה של העבר הקרוב באוניברסיטה, עבודה בארכיון יד-ושם, הן תרופות אליל. אי-פעם כנראה קראה אסנת בספרי הפסיכולוגיה, שיש לחשוף את פצעי הנפש, למען יגלידו; אולם התעסקותו של אורי בתיק פשלנו, עירו, אינה גורמת לפצעיו שיגלידו; הם נפתחים ושותתים דם מחדש, כל אימת שהוא נזכר בדברים שהיו.
            גם אורי אינו נקי ביחסיו לאסנת. האם אהבתו אינה מדומה, אינה נובעת רק מרצונו העז "להוכיח את עצמו", לכבוש לו מקום בכותל המזרח של המולדת החדשה? האם יש לו באמת עניין במחשבותיה, בהרגשותיה, בנסיונות הציור שלה? הרצון לזכות בארץ-ישראל נתחלף לו ברצון לזכות באסנת, אך האם אסנת מסוגלת למצוא ניחומים בזאת?
            אמרנו, שהעבר הנורא מעיק על אורי פלד, הוא יוזק, הוא יוסלה קופרמן, נכדו של ר' אברהם-לייב, ראש ישיבת פשלנו. במקום להשתחרר לאט לאט מן הסיוט וממכלול הרגשות הקשורים בו הרי הסיוט משתלט יותר ויותר על אורי עד שמיטשטשים הגבולות שבין המציאות לדמיון. "מותו של אורי פלד". כמו שני ספריו הקודמים של שמאי גולן, אינו ספר ריאליסטי טהור. יש תיאורים רבים המבוססים, אמנם, על מעמד אפשרי במציאות, אלא שנוסף להם גוון סוריאליסטי, כמו מסיבת הפרידה של אורי מן הצבא, סדר העבודה בהר הזכרון, הפגישות עם הגברת עצמון, המסיבה אצל מינץ ומותו של אורי בשעת כיבוש העיר העתיקה כשהוא נושא את "ידידו" המת מינץ על גבו. האמת היא שלא רק אורי אינו מצליח לשכוח, אלא שבני הארץ מצידם טורחים להזכיר לו את עברו, את זרותו ואת נחיתותו בכל הזדמנות שהולמת ושאינה הולמת. אביה של אסנת, ברזילי, "עמוד התווך" של עין-השרון, מרבה לקרוא לחתנו בשם "יוזק" דווקא, כששם זה מצטלצל בפיו ככינוי של גנאי. בל ישכח אורי פלד של היום כי אך אתמול הגיע לעין-השרון כאחד יוזק קופרמן, עלוב וחסר כל. ואילו מינץ, מעריצה של אסנת, שהוא יליד הארץ, מספר השכם והערב על מעלליו בזמן מלחמת השחרור, ומבטל את פחדנותם של יהודי הגולה, אשר נטבחו בהמוניהם. למעשה, מוצא אורי את מותו בשל רצונו המטורף להוכיח למינץ המת את טעותו. אפילו אסנת, כאשר היחסים ביניהם מתחילים להתדרדר, קוראת לו לאורי בשעות של רוגז "יוזק". אך כמובן שאין לומר שהלוק החיצוני וההתגרות של החברה המאמצת כלפיו היא היא שכופה על אורי את השיבה לעבר. יחס הסביבה אינו אלא השתקפות של הפגם הפנימי.
            לסיכום, אחזור לנקודת המוצא. "באשמורת אחרונה", "אשמים" ו"מותו של אורי פלד" מהווים המשכיות מסויימת. הספר הראשון הוא סיפור תולדותיו של נער יהודי מעיירה פלונית בזמן מלחמת העולם השניה. הספר השני מספר על נדודיהם של כמה מניצולי השואה ועל דרכם עד לחופי הארץ. "מותו של אורי פלד" הוא תיאור דרכו של נער מניצולי השואה בישראל, ונפילתו במלחמת ששת הימים כתוצאה מוכרחת של עברו. עד כמה שייראה הדבר מוזר, הרי הספר הראשון, הנוגע במישרין באימי השואה, הוא הספר "האופטימי" ביותר שבין השלושה. לאחר האשמורת האחרונה הרי מפציע השחר, ואכן יש הבטחה, אם גם מסוייגת, לעתיד, שיהא טוב יותר מן העבר. באשמים" מתבדה תקוותם של הניצולים להגיע למולדת החדשה. ורע מזה גורלו של יוזק-אורי, שאכן הגיע לחוף הנכסף ומצא שאין הוא יכול להיאחז בו, שאין לו הכושר הנפשי להתחיל בחיים חדשים. האם גורלו של אורי הוא באמת מחוייב-המציאות, האם לא תיתכן גם דרך שונה? זוהי כבר שאלה אחרת.              
 
   

גיטה אבינור (לבית אשכנזי) למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ובהולנד. כתבה מאמרים בכתבי-העת הספרותיים, במוספי הספרות של העיתונות היומית, וכן חיברה ערכים עבור האנציקלופדיה העברית ועבור ה-Encyclopaedia Judaica. לימדה באוניברסיטת חיפה. נפטרה 29 באפריל 1975