יערה בן-דוד
"הסיבה האמיתית לעליה לארץ"
"עתון 77", ינואר 1984
 
 
    ספורי הקובץ מתפרשים על-פני המרווח הפסיכולוגי, התימאטי והסיגנוני שבין ה"כאן" ל"שם" מבלי שהם נושאים עמם שום הצהרתיות פורמאלית העלולה לצמוח מהרכב יריעה כמו זה.
הגיבורים, (דמויי תולדותיו של המספר, עפ"י אחורי העטיפה) רובם קציני צבא-קבע במילואים וסטודנטים בהווה הסיפורי – אורי ונמרוד ויורם ואמנון, גזורים לפי מתכונת ה"ישראלי החדש", ואולם מקורם הריאלי ובסיסם הקיומי הראשוני נעוצים ב"שם" האירופאי של – יוזק ואברשה ומינץ שבמלחמת העולם-השנייה.
 
ינואר – פברואר 1984
 
ו"שם" זה אינו מייצג עצמו, דרך עיצובו של גולן, באמצעות תיאורי שואה מפורשים, ואף לא בהוויית העקורים שלאחר-מכן או בקשיי הסתגלות גלויים למציאות הא"י; אלא בתוצאתם המוכללת כביכול של כל אלה כפי שהיא עולה מאירועי חייהן של הדמויות – מתכניהם, מאופן ביצועם ומהשקפת העולם המתבטאת דרכם:
אורי – קצין קבע בדימוס וסטודנט נצחי למדעי-הרוח (תולדות עמנו) יוצא למסע של חיפוש עברו בשכונת נווה-חסד בירושלים, ושם למרגלות כסא החייט העיירתי, מַכָּר משפחתו מאז, הוא מגלה את מקור אישו המיליטנטית: "אש-אש לחש אורי... הו, הו, ר' אברהם-לייב מי יגלה עפר מעיניך לראות את נכדך עומד על אדמת ירושלים מהסס לאיזה צבא הוא שייך, אך יודע שתפילין של ראש אי-אפשר להניח על ראש כרות". (המארב עמ' 57).
והמסקנה העולה ברורה: "קחו נשק! מהר!... לא ניתן להם לחסל אותנו ככה, ללא נשק כמו שם." (מפי אותו יוזק-יוסלה-אורי-קופרמן-פלד ב"צו קריאה", עמ' 62).
ובסיפור אחר – החצנת הקונפליקט ע"י חלוקת התפקידים בין הישראלי כתוצר ויהודי השואה כמניע – בין אמנון שליח הפלמ"ח ויהודה הניצול המכין עצמו לעלייה: "שימו לב!" – פתח אמנון... "מטרת השיעור בקפא"פ היא קודם כל ללמד לא לפחד. מקל מונף עדיין איננו המכה עצמה. ואף למכות של מקל צריך להתרגל. איש עוד לא מת ממכת מקל!"
"שקרן" – קרא יהודה... "אתה משקר אמנון!" ("השיעור בקפא"פ; עמ' 122)
ועל אניית המעפילים, בעלילת ההמשך שלהלן: וכשגוועה "התקווה" פתח אמנון ב"תחזקנה"... הוא לא השגיח שהמעפילים על הסיפון כבר היו שרים: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה ביידיש... אך אמנון המשיך מתוך שיכחה עצמית בעיניים עצומות: עפרות ארצנו באשר הם שם!" ("הקרב האבוד"; עמ' 135) – התוצאה ההתנהגותית המשותפת של שני הגופים הנפרדים-מנוגדים-מתאחדים המהווים בעצם מעין מיקרו-קוסמוס להווייה הלאומית הכּוּלִית המתחדשת בארץ: "ויהודה ראה את האלות המונפות, ואת המדים השנואים הולכים וקרבים ומכים, וראה את חבריו קורסים ונופלים כמו שם. בפעם הזאת לא ניתן להם אמר בלבו ורכן ושלף את הגרזן... ואמנון בתווך, כאחד מהם. בנעליים כבדות, בכובע מצחייה, ורק אלתו זריזה מן האחרות ופקודותיו נשמעות היטב, ראש-הך! הך! הך! וסביבו חניכיו, מכים... בדבקות, ללא מורא..." (שם, עמ' 136).
גישה זו של הבנת סיבות ומניעים שבדיעבד באמצעות התנהגויות מאוחרות, פתחה כביכול בפני ש. גולן אפיקי הבעה טריוויאליים פחות מהנהוגים בד"כ בהתייחסויות הספרותיות הישירות לשואת אירופה. אלא שדא עקא – התפרצות המסקנות האישיות-לאומיות המופיעה בצמוד לאלה, גוררת אותו לפאתטיות מוגזמת המתלבשת לפרקים אף בקלישאות. ולמרות שניתן לייחס סיגנון זה גם לאופיָן ולדרך מחשבתן של הדמויות, יש בו משום החלשת עצמת דבריהם: "נשקם של החלשים – מחה אמנון... "וי, פצוע קשה" – הוסיף חרש. אבל הצלחנו להדוף את ההתקפה... לא היית מאמין, נחום, שפליטים אלה, אודים מוצלים מאש... יגברו על חיילי צבא הוד מלכותו..." (השעור בקפא"פ עמ' 138. ההדגשות שלי.) או: "אנחנו זקוקים לכם בארץ-ישראל – שם תלחמו על אדמתנו" או: "יבואו אחינו מן הכרמל, ומן העמק ומן הגליל, יפרצו אלינו אל הספינה, יתערבו עמנו עד שנהיה עם אחד. עם ישראל חי". (שם, 141). ובמקום אחר, דווקא תוך נסיון לשבור סטריאוטיפ מילולי: "ועל קברו הרענן של אהוד נשא את דבר המפקד כיאה וכנאה... על הצטיינותו... אומץ לבו... ועל מחיר הדמים... ועל צוואתו... לשמור על המולדת... ואורי לא אמר (ההדגשה שלי) שקר שקר הכל. כי המתים מתים... ואינם קמים לומר שקר הכל. כמו שם. והמוות הוא מוחלט. ונערתו של אהוד תתנחם בחברו ואחותו תינשא... ורק אהוד יצמיח עשבים מגופו..." (המארב; עמ' 47).
היגרות זו לרגשנות יתר המטשטשת לעתים את ייחודם וכוח הבעתם של הדוברים, פוחתת באופן בולט בסיפורים המוקדשים מראש לדמויות בלתי-הרואיות. אלה שאינן עטויות, אף-לא חיצונית בלבוש המאצ'ו הישראלי המצוי. כמו נפתלי המבוגר והחולה, ניצול תעלות הביוב בווארשה ב"מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי" (עמ' 26); או בהרב הקשיש המבודד בקיבוצו המתנכר ב"ברושים בשלכת" (עמ' 93). ובעיקר הופכת דרך הכתיבה ועמה עיצוב הדמות ועלילתה, לנקייה ואמינה בסיפור שהוא לטעמי הטוב שבסיפורי הקובץ – "החולה" (עמ' 144) העוסק בפגישתו החשדנית של חיימקה בן השתים-עשרה עם שליח הסוכנות. יתום תָּלוש זה המשקף בעצם את ילדותם של קציני המילואים הסטודנטיאליים הנזכרים בסיפורים הקודמים: אינו מדבר קונפליקטים, אינו מחפש קליפה מטאמורפית להעטות בה את אישיותו הפגועה, אינו נִתְלֶה באיזכורי דת ומסורת כדי להאחיז בהם את הצדקת קיומו, ואפילו אינו מטפח תקוות אגרופנים עתידיים שיפָצו את עליבות הוויית העבר וההווה שלו. כל עולמו האמוציונאלי מתמצה בחלום על יד שתלטף את מצחו ובֶרֶך שיניח את ראשו עליה: "התחננתי בליבי שתניח (גברת סלינה) את ידה על ראשי... שתניח את פני בקוער שמלתה... נכון הייתי לוותר על עשרה שליחים מארץ-ישראל תמורת נגיעת לחיי בחיקה. אך היא קמה... כמעט דוחפת אותי מעליה... ואני נשארתי יושב, רגלי תלויות באויר, קצרות מלנגוע באדמה" (החולה עמ' 148-9).

* "במארב" מאת שמאי גולן בהוצאת "תרמיל" תשמ"ד
מתמסמס: ונפתלי נשאר המתריע בעל התוכחה ש"הכותנה הזאת שאתם מגדלים – תכריכים יהיו לבניכם", בעוד 
אנשי הקיבוץ מטפחים את פקעות הכותנה שיוסיפו לצמוח בשורותיהם . כך נוצר מצב ביניים, שאת נפתלי מובילים על אלונקה אל הסנטוריום: ב"שורשים" החיים זורמים כרגיל: ורק הרך הנולד הוא שמהווה את הבשורה הגואלת בבחינת "הלם", המשפיעה גם על אורחת האב שבריחתו נעצרת, וזעקתו נדמה. ו"כאשר האחות הביאה את התינוק ביקש לקום ולברוח. כף ידה של רעייתו עצרה בעדו. חש את אצבעותיו מחליקות על פלומת השיער המשי של בנו. דמעות עלו על גרונו, וכבר התרומם להשמיע את אותה זעקה מתריעה, אך הגברת אלדובי הקדימה אותו והניחה את אצבעו הרכה של בנם על פיו. בזהירות ישב נפתלי בקצה המיטה וחיוך על שפתיו משמש כבלם רגשות, והחיים גוברים עד התפרצות הטירוף.
            גיבוריו של גולן מהלכים כל העת על הגבול הדק של הזכרונות על הגרמנים החקוקים בתודעתם. גם כאשר הם יוצאים להילחם על ירושלים החזונית. אלה הם שני עולמות המתנגשים אהדדי, של אנשים שנשארו להם "צלקות" משלהם והם מנסים לחיות עם האמת העירומה. "השיבה" הביתה של איתן הפצוע המשוקם על כסא גלגלים מלווה רצון להוכיח את נוכחותו כדי לחפות על חולשותיו ופגיעותיו; והוא פן אחר של אי הסימטריה בנפש האדם. גם עכשיו ירד איתן מן הכסא, ובעזרת קביו גרר עצמו וביקש להידבק לכל מי שנזדמן לו בבית. גדמי רגליו, קרסוליו הנפגעים – כל זה העיד על התמורה שחלה עם המוקש שהתפוצץ. אבל הוא רצה להתחיל הכול מחדש, כאילו שום דבר לא קרה, ונכותו לא ניכרת מבעד לנעליו המצוחצחות, אלא שחש מחנק בגרונו, עת ילדיו יראו להתקרב אליו, ואשתו גם היא נרתעה.
            מציאות זו של חיילים פצועים והווי לוחמים אינה רחוקה מסיפורי דור תש"ח (ואין לפנינו שום חידוש שבדבר, אלא שסיפוריו של שמאי גולן בנויים כהלכה, וערוכים כמשנה סדורה.
 
נימה של "מסורת"
            יש לציין גם נימה של "מסורת" ההולכת וחוזרת בסיפורי גולן, תוך הדגשה של ניתוק הצעירים והזקנים. הצעירים אינם תופסים שאנו מתקרבים אל קץ הפלאות – אומר אביה של נילי וחמיו על איתן – ואף המלחמה הזאת שאתם קוראים התשה על גדות התעלה ובקעת הירדן אף היא מבשרת את קץ הפלאות. על כן חובה עלינו להתפלל ולהודות לאלוקים על הנסים ועל הנפלאות שעשה לנו (עמ' 20). חזון הפלאות של הזקנים לעומת האטימות של דור הצעירים, מובלט גם בהליכה לבית הכנסת. "אותה שבת הפצירה בו נילי, לך עם אבא, איתני, תעשה לזקן נחת רוח. אם לא יועיל גם לא יזיק, מה איכפת לך" – אבל בקשה נשית זו לדרך ארץ, אינה נענית. איתן "הגבר" מפגין את נוכחותו באומרו "שמאחוריו כבר שלוש מלחמות, ואת כולן עבר בלי שריטה ובלי בית כנסת. שילכו להם הזקן שלך וקץ הפלאות שלו... כשאהיה בגילו של אביך אבוא כל שבת לבית הכנסת". דו-שיח זה הוא מאוד אופייני להרהורי זקן צעיר בפרובלימטיקה של היום על מסורת, וכך נותרה נילי רעייתו מנוצחת, ואיתן חגג את גבריותו על אף אין-אונותו.
            גוון נוסף המצביע על שניות בלב הגבור מגלם אורי פלד ("המארב") סטודנט ורב סרן אשר הגיע מהגיטו, ושמע הרצאות מפי הפרופ' קינדרמן על שנאת הגויים ליהודים בעת החדשה; וכאן נמשך אל קול לימוד התורה בשכונת "נחלת חסד", ואל הדממה שלאחר התפילה. אורי, הנכד של ר' אברהם לייב – ראש ישיבת פשלנו, היה נוטש את ספסל הלימודים ומשוטט בסמטאותיה הצרות קשוב אל ניגונו של החייט בקצה הרחוב, לאחר הריקנות שהותיר אחריו שירותו בצבא. יום אחד אף הגיח אל החייט וביקש לשתפו במלאכה ללא תשלום. החייט הטיח בו: "על אדמת קודש אתה עומד, איש צעיר, הר המור כאן הוא לאחר כתלנו, מעבר לגיא בן הינום, ואתה איש צעיר עומד לך בגלוי ראש, ללא מורא שמים", ואורי בנמיכות רוח השתופף, ונטל כיפה והניחה על ראשו. חייט זה זכר את הסיפורים על ר' אברהם לייב שקידש שם שמים ברבים, עת מלאכי חבלה גרמניים דרסוהו בגלגליהם.
            השילוב של זכרון העבר ומציאות חיים, עומד כל הזמן בעימות בסיפוריו של גולן, ואורי שלחש מי אדים של המגהץ נשמע לו כנגינת זמר עתיק, משיב מלחמה שערה, בטענו באזני החייט: "טועים אתם בענין הצבא, טעות מרה טועים, הצבא שלנו נכון למות למען יחיו אחרים בעולם הזה, ואילו אתם מתים למען החיים בעולם הבא". ולאחר הטענות הוא נוטש את האפלולית החמה של החייט, ויוצא אל ההווי הפתוח, ונזכר בתדריך מפקדו שציווה עליו להציב מארב יום יום כנגד האויב. המארב נגד האויב בחוץ של עמידה גלויה בירושלים, לעומת עמידתו של סבו ר' אברהם לייב בפשלנו, שעמד שם בבגדי סאמוט שחורים כדי לקבל פני שיירת גרמנים, הם בעצם שני הצדדים של שתי מציאויות, בגולה ובארץ, אשר גולן מציג אותם בכל האכזריות וללא חציצה.
 
 
היחיד לעומת הכלל
אין קו אחד שבאמצעותו אפשר לבודד את המרכיבים שבסיפוריו של גולן, אלא שתמיד עולה מעין לייטמוטיב ההולך ונשנה בואריאנטים אחרים. שמאי גולן נולד בשנת 1933 בפולטוסק שבפולין, ושנות ילדותו עברו עליו תחת הכיבוש הנאצי ובברית המועצות. בשנת 1947 עלה ארצה בעליה בלתי ליגאלית, ולאחר שהתחנך בקיבוץ ושירת בצה"ל קנה את השכלתו באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת זמנו הקדיש לשליחות חינוכית ולספרות. הקובץ "במארב" מציג את גבוריו הנתונים במציאות קשה, לעת משבר, ומנסים להיחלץ ממנו. "ברושים בשלכת" הוא אחד הסיפורים היפים המתארים את אחד הראשונים בקיבוץ, בהרב, אשר לעת זקנה ציוה עליו הרופא לעסוק בעבודה רוחנית, והוא ביקש לעקור לירושלים, שם גרה בתו היחידה, לאחר שהבן יורם הרחיק נדוד לפאריס, ושם למד את אמנות הציור. בהרב, הבודד לאחר פטירת אשתו, חש לפתע, שעולמו חרב עליו, ואם כי תמיד הירבה לדבר בשבחה של עין-השרון, הרי עתה ביקש דירה בירושלים, ולעזוב את המקום לאחר ארבעים וחמש שנה עקב ערירותו. חברי המזכירות ראו בצעדו של בהרב בגידה, וסימן של עריקות, וקראוהו לבירור בפניהם. אמר האחד: "אנחנו הננו חיילים ותיקים, בהרב, וחיילים ותיקים אינם עוזבים את המערכה". החרו-החזיקו אחרים אחריו "שהבעיה היא עקרונית ואין מקום לסנטימנטים", ולכן החליטו "שלא ניתן יד לקעקע את היסודות המקודשים שעליהם חינכו והתחנכו בנינו". לנוכח השגות אלו ידע בהרב, שדינו נחרץ. "אינכם מבינים – גמגם בקול רם – אני פה כמו, כמו, בנכר... בגילה...". התרומם וגרר רגליו אל פתח היציאה. כך באורח ברור וגלוי כלל, החובה הקולקטיבית אל מול רצון הפרט, ומשקפים את הדו-סטריות שבחיינו בצורה תמציתית ובלשון עניינית; ובסך הכול מצטיירת תמונה עגומה של גברים בקונפליקט עם סביבתם, המעוצבים בצורה משכנעת, אך לפעמים עם קורט יתר הגולש לעבר.
  
יערה בן דוד היא משוררת, מבקרת ספרות ואמנית קולאז'ים. היא מוסמכת האוניברסיטה העברית בספרות השוואתית ומשמשת כחברת מועצה בכתבי העת "מאזנים" ו"פסיפס". הוציאה ספרי שירה וכן אסופת מאמרים עיוניים בקובץ תחת הכותרת "אהבה ממבט שני" (הוצאת "עקד" (1997).