מ י ס ת ו ר י ן   ו ס י מ ל י ו ת   ב ש י ר ת  י ש ר א ל
 הלל ברזל:  "שירת ארץ-ישראל – מיסטיקה וסימבוליקה :
ש. שלום, זלדה מישקובסקי ואבא קובנר"

שמאי גולן
 
   
 למפעלו החשוב של פרופ' הלל ברזל, זה עתה נוסף  נדבך מרשים ומעורר השתאות, עם הופעת הכרך התשיעי בסדרה שהוא חוקר וכותב זה שנים רבות : "תולדות השירה העברית   מחיבת ציון ועד ימינו" ( כולם בהוצאת ספרית פועלים הראויה לכל שבח עבור מפעל מפואר זה ). 
 
   

א

 

א. בשער  הספר

 

              למפעלו החשוב של פרופ' הלל ברזל, זה עתה נוסף  נדבך מרשים ומעורר השתאות, עם הופעת הכרך התשיעי בסדרה  שהוא חוקר וכותב זה שנים רבות : "תולדות השירה  העברית   מחיבת ציון ועד ימינו" (  כולם בהוצאת ספרית  פועלים  הראויה  לכל שבח עבור מפעל מפואר זה ).  תשעה הכרכים רבי ההיקף  שכבר הופיעו מציגים את היצירה הפיוטית  העברית משירת חיבת ציון , החל בשירת התחייה , ועד לשירת ארץ-ישראל  והזרמים המרכזיים שבה. העיון המפורט והמדעי מוסר בידי הקורא והחוקר נכס  בעל חשיבות היסטורית, מסד להבנת השירה העברית. בכרך התשיעי שלפנינו מעמיק  פרופ' ברזל  ומשכלל את שיטתו בחקר שירתם  של שלושה מחשובי המשוררים בני זמננו, שהלכו לעולמם בדורנו. המאחד  אותם, לפיו, הוא הסמלנות המוליכה  מן הממשי  אל המופשט והמסתורין בכמיהה לביטול  גבולותיו של ה'אני' הקיומי.

            "בשער הספר", המהווה מעין מבוא קצר , מציין פרופ' ברזל , את המשותף לשלושה המשוררים  שבגינן כלל אותם בכרך אחד.  עם זאת הוא גם מעמת בין חיי המשוררים  ונטיותיהם הפואטיות ומציין, כי אף כי אין שלושתם שווים בכמות השירה  שהותירו לנו, או בדרכי כתיבתם, בכל זאת מאחדת אותם  הנטייה  למיסטיקה ולסימבוליקה.  בשירתם הגלויה כביכול  יש הרבה מן הסמוי והנסתר שעל הקורא לגלות, עולם חבוי השואף  אל הספירות העליונות ברוח המסורת הקבלית, ואף התעלות עד לשער הבינה – השער האחרון מבין חמישים "השערים" בקבלה. השלושה הם ש. שלום,  זלדה מישקובסקי ואבא קובנר – מן הבולטים במשוררי דורם.

            שלושתם כותבים "תמונתית" – "הסתכלותית", והיא המסייעת לכל אחד מהם להעפיל מעלה,  ובעוד  שירתם מבוססת גם על  החושים הפועלים על האדם  הם עולים למעלות רוחניות.   לשלושתם אף זיקה  לציור, המשפיעה עליהם לתאר  במלים, תמונות סימבוליות בעלות משמעות ,ולחתור לתיאורי המסתורין שבעולמנו. לשלושה שיתוף  בקו היסודי – הביוגרפיה. הם נולדו בגולה וילדותם ואף חלק מנעוריהם עברו עליהם שם, ועובדה זו  משתקפת בשירתם, על אף  ההבדלים המשמעותיים  ביניהם אפילו מבחינה פרוזודית.  למשל ש. שלום נוטה  לכתוב  בצורת בתי-שיר סימטריים בעלי מבנה קבוע ומשקל מסורתי טונאלי, ובמיוחד אהב לכתוב סונטות. למרות צורת הכתיבה המיושנת כביכול, חתר  ש. שלום לחדור ולתאר גם את המטאפיזי שמעבר לעולם החושים. לעתים הוא מוסיף  למבנים הקבועים צורות  חדשניות משלו.  

            הליריקה של זלדה, לפי פרופ' ברזל צנועה לכאורה, ומשוחררת מכבלי הצורות הפרוזודיות המקובלות, אך כתיבתה רב-משמעית, וניכרת בשיריה  חדירה לנשמתו של האדם והתעלותו  אל העולמות העליונים. היא מנהלת  כמין דו-שיח עם הנפש  ועם האלוהים.

            אבא קובנר גיוון את מבנה שיריו, שירתו מתפרצת, מתרחבת בסיוע של תבניות גיאומטריות.  גם הוא כמו ש. שלום וזלדה  גדל במשפחה מסורתית ופרץ אל עולם תנועת הנוער הציונית, ובשואה, בגטו היה אחד המפקדים בארגון היהודי הלוחם, ולאחר מכן  לחם כפרטיזן, ולבסוף לחם במלחמת העצמאות בישראל.  הוא נתן לכל אלה ביטוי מפעים וייחודי, תוך הכוונת המבע החוויתי אל  התיאור  הסמלני, הגבוה, החותר למופשט.

            מחקרו של פרופ' הלל ברזל מושתת על שתי הנחות יסוד חדשניות: הוא שואף להציג את יצירתו של כל משורר  לפרטיה  ובכוליותה, להתמודד עם משמעותן של מרבית היצירות ולהציג את ההתפתחות הפנימית שבהן. יתר על כן, הוא מניח זיקה  בלתי נפרדת בין היצירה לביוגרפיה של היוצר,  שכתיבתו היא  בעלת צביון אישי, וידויי.  ש. שלום  כתב משחר נעוריו, ברציפות , עד יום מותו – את קורות חייו, בשפע של שירים, ברומאנים, במחזות , בסיפורים, בנאומים ובמסות, ויבולו הספרותי אכן רב-כרכים. ואילו זלדה התחילה לכתוב בצורה סדירה בגיל מאוחר יותר, היא כתבה מעט ופרסמה את שיריה לעתים נדירות. ספרי שיריה מועטים  וצנועים, והם אף דקים כקונטרסים.  לעומתה אבא קובנר , בדומה לש. שלום, עסק בכתיבה משחר נעוריו, צרף את   ההיסטוריה  של קורותיו האישיים להיסטוריה הלאומית  , תיאר את הגטו ו"החיים" בו, את רצח עשרות אלפי היהודים  בוילנה, ואף את מאבקו  ולחימתו בין הפרטיזנים. מצד שני כשעלה לארץ והכיר את נופיה והשתלב בחייה הסוערים  הרבה לתאר אותם . אם כי  הוא גם תיאר מקומות אחרים בעולם שביקר בהם, ושהעניקו לו השראה:  ברזיל, אוסטרליה, ארה"ב. נוסף לשירתו , מציין ברזל, הוא עירבה לכתוב  דפי הדרכה כי בעצמו שימש מדריך , נאומים שנשא בעצרות שונות, במלחמת השחרור, בה  לחם בחטיבת גבעתי, הוא כתב את "הדף הקרבי" לחיילים, ואף כתב רומן על אותה תקופה: "פנים אל פנים",  ומבחינה זו היה סופר  מגויס.

ההבדלים  בין השלושה גדולים, אך המיסטיקה והסימבוליקה  מאפיינת  את יצירותיהם ומאחדת  אותם , גם אם גילוייה של הנטייה  אל  הרוחני המופשט שונים . היקף העיון  של  פרופ' ברזל על כל אחד  מן המשוררים נקבע לפי כמות היצירות שכל אחד כתב .  לפיכך בכרך בן כאלף העמודים מוקדשים   תשעה פרקים לש. שלום, ארבעה לזלדה ואילו לאבא קובנר שבעה פרקים.  כל אחד משלושת החלקים  נפתח בתיאור מפורט  של  הביוגראפיה של המשורר, וזאת  לפי הטקסטים הספרותיים ומקורות נוספים שהותירו  המשוררים, ושכתבו עליהם, ולאחר מכן מובא העיון הספרותי המקיף והמפורט ביצירות, הנשען גם  על המסד הביוגראפי.

 

ב

ב.  ש. שלום

             לא ניתן , כמובן,  במאמר זה,  להציג את מכלול התובנות, הפרשנויות וההכללות באשר לביוגרפיה, לתפיסת העולם ולפואטיקה, ומימושן ביצירות כה רבות של ש. שלום, הנפרשות בספר על פני כארבע מאות עמודים של מחקר עשיר. נציין  הבחנות מרכזיות אחדות בלבד, המוליכות את הקורא אל משמעותה של שירתו.

            בסקירת חייו של ש. שלום, מילדותו במשפחת אדמו"רים, בלב ליבו של  העולם הדתי, דרך התערותו בעולם החילוני-החלוצי, בהוראה, בנדודים ממקום למקום, בפעילותו הציבורית-ספרותית, ובחייו בחיפה, חותר פרופ' ברזל לפענח את מקורות היצירה. הוא מטעים את השפעת הקבלה, את השאיפה להתרומם מעל למציאות הממשית של חיי היום  אל הספירות העליונות. מאידך,  הוא מצביע על השפעת העולם החלוצי, שאותו תיאר במלוא חושיו  ובהיצמדות  למציאות ואירועיה. על כן ניכרים ביצירתו פיצול רב  משמעותי והתלבטות, הניכר גם בשירים שפרופ' ברזל משלב להמחשת הביוגרפיה, כגון: בשני השירים האחרונים שכתב ש. שלום וביקש  שיקראו אותם על קברו: "אהיה  נא האש/ והעצים והעולה" הוא כותב, או "השמחה ניטעת בליבי לזרות דגני לכל עבר" ומצרף את שני העולמות שבחייו.

            "התבוננות סינופטית" המלכדת זמנים ומקומות, מאפיינת חלקים רבים בשירתו, והפואטיקה  של כתיבתו מבטאת זאת. זוהי פואטיקה של סימטריה, הקבלות צורניות, צורות "סגורות" שבמקצב זהה, חריזה ודימויים עשירים, וסמליות רבה, עם חידושים צורניים ודווקא ב"כלילי הסונטות".

            הכמיהה ל"נוכחות אלוהית" היא מקור ל"פואטיקה של שגב" , היא מוליכה להזדהות כה עמוקה עם האלוהים עד שהמשורר הנלהב מצהיר": "אלי זה אני", ונותן ביטוי עמוק לכך ב"ספר חי רואי". כשהותקף על יומרתו טען, שאין לפרש את שירתו  כאיחוד האדם עם האל, ואף אין זו השקפתו  התיאולוגית.  פעמים הרבה רואה ש. שלום את עצמו כ"צופה לבית ישראל" , ונותן גם בכך  ביטוי נועז לכמיהתו לאל, כך, למשל  בשיר "כתר מלכות ", כשם  שירו הנודע של אבן גבירול.

            מאידך, עשיר היסוד התיאורי בשירים רבים, כשהוא מתאר את נופי הארץ בצבעים  וברוב גוונים. פרופ' ברזל מצביע  אף על המקור המפתיע לכך  -   השפעת ציורי הנוף של אביו האדמו"ר. ואמנם, הצבעים והגוונים נתפסים לו כלשון שבה דובר אלוהים עם הבריאה. אין אלו גילויים מוחשיים בלבד, אלא עשירים במשמעות, והלשון דחוסה  ברמיזות ובסמלים של קודש. במקביל מבחין פרופ' ברזל במעברים מלשון יחיד ללשון רבים, הקובעים את משמעות  הדברים, בייחוד בשירתו הנסבה על ההיאחזות במולדת.  במחזור שיריו הנודע "מי" ( תרפ"ד – תרפ"ז ), הוא מוצא את ביטויו בלשון יחיד, בעוד שבמחזור "בנתיב המולדת" הוא מתבטא בלשון רבים, כמבטא הרגשת הכלל.

            שיטתו המחקרית של ברזל נגלית בחתירה מן הפרטים אל הכוליות, ומן היצירה אל  הביוגרפיה ולהפך, ותוך כך הוא מגבש להפליא את תפיסת עולמו של המשורר. אף אין הוא מסתפק בעיון ביצירה השירית השופעת, אלא כולל במחקרו גם מחזות שכתב המשורר, מהם שזכו להצלחה על הבמה, כגון: "דן השומר" ו"חומה ומגדל". הוא מצביע על קוו יסודי  בתפיסתו של ש.שלום, בהראותו כיצד תוך העמקה בנפשות הגיבורים ההולכים  בנתיב הכרחי ומרכזי של הדור, יש בתוכן גם מרד וסטייה ועמדה עצמאית עד כופרת. וזאת בדומה לאלישע בן אבויה, המורד הגדול ש"נכנס", כידוע , לפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד  - ארבע שיטות לפירוש  הכתובים במקרא ), ויצא ממנו בשלום.  התפיסה הפואטית של ש. שלום, כך מציין ברזל, הלכה והגביהה בכמיהתה אל המסתורין ואל עולם הקבלה .

             פרופ' ברזל בוחן את  התקבלות יצירתו של המשורר.  במשך שנים מרובות, היה מעמדו של ש. שלום כמשורר המבטא את הדור, איתן ויציב, והוא זכה להוקרה ותהילה. אף נבחר ליו"ר אגודת הסופרים העברים. מאמרים רבים ואף ספרי מחקר נכתבו על יצירתו. ובכל זאת, בתקופה  מאוחרת בחייו נדחתה שירתו, בעיקר על ידי דור המשוררים הצעירים, שאימצו לעצמם פואטיקה אחרת,  לפעמים מנוגדת עד כדי קוטביות.

            קורטוב של נחמה נמצאה לו כאשר גילה שתבנית העלילה הבסיסית ברומן  "שירה" של ש"י עגנון  מתבססת  על   הסונטות שלו, "לאישה" . פרופ' הלל ברזל כתב  על כך מאמר מקיף בספרו  "סיפורי אהבה של עגנון".

            אין ספק, מחקרו זה  של  ברזל -  "שירת ארץ –ישראל – מיסטיקה וסימבוליקה" מכנס, מצרף  את כל המחקר שקדם לו ובונה עליו , בשיטה ייחודית,  מבנה מפואר המציג את  שירת ש. שלום במלאותה.


ג
 

ג.  זלדה מישקובסקי 

            האתגר  שהציב לעצמו  פרופ' ברזל כבר ביצירת ש. שלום, להציג פרשנות מקיפה ומעמיקה לגופי יצירה  מרכזיים ורבים, הטעונים סמליות  מיסטית מסועפת, מתממש גם בעיון  בשירי זלדה. וזאת תוך שליטה  ברחבי תורת הנסתר, בנתיבי ה"פרד"ס". היקפה  המצומצם יותר של שירתה מאפשר לו להניח בידינו מפעל פרשני מקיף לכלל יצירתה. יתר על כן, כבר במתן הביוגרפיה המפורטת של המשוררת , שהיא מצאצאי  ר' שנאור זלמן מלאדי, משלב החוקר  עיונים בשירים, המאירים את האירועים  החשובים  בתולדותיה ואת יצירתה. והארה זו אף מפעימה  את  כל  אשר עולה מן הפשט, הרמז , הדרש והסוד, ארבעה נדבכים בשיריה של המשוררת.

            בעיון בשיר "פנאי", למשל, מהווה כניסה  לעולמה  שביסודו האמונה, כי "גשר של אהבה בין הבורא הכל-יכול לברואיו, שברא בצלמו".  בית הוריה מוצג על רקע "משירי הילדות" שיש בהם   "התבוננות טראגית", שמבעה  רצוף  תשתיות סמלניות  ומיתיות.

            דמותו של הסב בחייה מוצג  בעיון בשיר "עם סבי". ואילו משמעות מורשתו נתמכת  בפרשנות בשיר כגון : "קידוש" , "פמוטות הכסף", ועוד. גם הרקע החסידי-ציוני והעלייה לארץ, לירושלים, מות הסב,  לימודי ההוראה ועבודת ההוראה, כל אלה מקבלים את משמעותם הרוחנית והנפשית-המיסטית מתוך זיקה לשיריה. וכל זאת על רקע  התקופה, ואירועיה – פרעות תרצ"ו-תרצ"ט. מאלף הוא העיון בזיקה שבין אהבת הציור, בייחוד רישומים מעודנים, דיוקנאות ונופים, על הנטייה שבהם לסמליות מיסטית וחסידית, ולשיריה.  גם מסכת נישואיה – על שלבי השידוך בגיל מאוחר, מות האם , חיי הנישואים במסורת הדתית -  מורשת חב"ד, עקרות, זוגיות מעודנת, מות הבעל, כל אלה   מלווה  ברזל בפרשנות  שיריה.

            אין פרופ' ברזל  מסתפק במתן שפע של רצף אירועים "חיצוניים", אלא הוא מציג גם  ביוגרפיה נפשית רגישה ומחכימה, שבלב ליבה קיימת ההסתכלות  האחרת, מתוך  נשמת האדם החותר אל הנסתר.

            כדרכו במחקר, מציג פרופ' ברזל את תהליך ההתקבלות של יצירת זלדה. משנות ה 60 המוקדמות גברה והתבססה ההערכה ליצירתה, עד שבראשית שנות  ה – 80 הוצבה בין גדולי השירה העברית לדורותיה.  ומאמרים וספרים  התחברו על יצירתה. ומאלף הדבר, שפרופ' ברזל אינו מעיין בשירתה כ"שירה נשית". אף  כי הוא מציין שהמבקרים הישוו אותה  למשוררות רחל, לאסתר ראב וללאה גולדברג.  הוא מעיין ביצירתה כמסכת  שירית עמוקה ומפוארת, בלא לפנות להבחנות המגבילות את העיון בה. בפרק  "בגיא צלמוות" מוארת עמידתה אל מול המוות מתוך גישה דתית של אדם הנתון בעולם של מסתורין, של אמונה.

            ברזל  מנסה אף לסווג ולדייק בסמלים ובמסתורין בשירתה של זלדה, ומביא דוגמאות , כגון חייה של התופרת שהיא מתארת: אישה ענייה, ביום ביתה שומם "לא ידיד, בלא חתן", אך בלילה יגיע "האדון – נעלה ונאמן". אף מלאכי מרום  עולים ויורדים בשיר "שכח אותי – קולו של השליח ממרום". בהתאם להשקפתה של זלדה, על פי הלל ברזל, ההתרוממות היא נחלת המלאכים, אבות האומה ואמהותיה, הנביאים, אך גם הצדיקים על פני הארץ , ביניהם הסבא שלה וכל אלה המתפללים, ומקדשי השבת. הבית הוא ציר עולם, התפילה, ונרות השבת. ובמקום אחר כותבת זלדה, שהמוסיקה אף היא סולם לכוח העליון, וכן הפרחים, ההרים, הגשם, החושך והאור, וכן רוח האדם, והנפש והנשמה, ואפילו השם שניתן לאדם בלידתו: "לכל איש יש שם שנתנו לו".  בכל אדם נמצא המסתורין, על כן אסור לשכוח את השם, ולזכור אף את שמותיהם של אלה שמתו, ובמיוחד  של אלה שנספו בשואה.

            זלדה בחייה  זכתה בפרסי ספרות רבים, ביניהם פרס ברנר ופרס ביאליק. כתבו עליה ששירתה רוויה ערכי חסד ושיג ושיח עם אלוהים. היא נפטרה בכ"ז בניסן תשמ"ד , ביום  הזיכרון המסורתי לחללי השואה.

            פרופ' ברזל מציין, כי לפני מותה הספיקה עוד לכתוב בבית-החולים מחרוזת שירים שיש בהם מכל עולמה הפיוטי: על הטבע, על הגוף המעונה, על יסודות וסודות האמונה בבורא, ועל נעילת חיי אדם ומעברו לעולם העליון. 

 

ד 

ד.  אבא  קובנר

            בדומה לשני חלקיו של הכרך הפותחים בביוגרפיה  של  המשוררים, אף החלק המוקדש לעיון ביצירתו של אבא קובנר, נפתח בפרק נרחב על  "האני  הביוגראפי, שעל בסיס קורותיו נכתבו כל השירים", על פי הרצף  הכרונולוגי של קורות חייו תוך מעקב אחר יצירתו .  ומכאן אף ניתן לעמוד גם על הביוגרפיה הרוחנית, המתגלה ביצירותיו המגוונות, במאמרים שכתב ובדבריו בעל-פה.

            הביוגרפיה של אבא קובנר שונה ויוצאת דופן, ומתנהלת בצמתים הדרמטיים, הטראגיים וההרואיים הגדולים של ההיסטוריה של העם היהודי במאה  ה – 20. המשורר שב ומגיב על האירועים , בעוצמה, בחתירה  אל ההשגבה וההסמלה, אל הנסתר והמטאפיסי. וזאת   מתוך צורך פנימי עז לפענח את הצמתים האלה ולהגיב עליהם, ומתוך זיקה דיאלוגית עם הציבור. תחנות חייו –  ראשיתן בהולדתו בחצי האי קרים, במעבר אל העיר הגדולה וילנה ויהודיה, ובחינוך  דתי-רבני. בהמשכן במלחמת העולם השנייה, שואת יהודי וילנה, היותו  מפקד בארגון הלוחם בגטו ופרטיזן ביערות, בשאיפת הנקמה לאחר השואה, ובעלייתו לארץ-ישראל סמוך למלחמת העצמאות . הצטרפותו לקיבוץ עין החורש, גיוסו לחטיבת גבעתי שם שרת כקצין הסברה ובה כתב בימי המלחמה את דפי הקרב היומיים שזכו להד עמוק, כל אלה עמדו בתשתית יצירתו של אבא קובנר, שהלכה והתגוונה בצורותיה ועיצובה ובתפיסת העולם המשוקעת בה.

 

 

            נוסף לשירה כתב קובנר אף פרוזה וזאת  מייד כשהסתיימו הקרבות. הוא  כתב  את הרומן  "פנים אל פנים"  על מלחמת העצמאות  ועל  הקרבות של חטיבת גבעתי במלחמה .  לרומן  שני חלקים: "שעת האפס", אשר הופיע בשנת  1952 , ו"הצומת" שראה אור כשלוש שנים מאוחר יותר.  הספרים זכו להד רב.  היה זה רומן שהתנגד להלקאה העצמית נוסח ס. יזהר, למשל ב"חירבת חיזעה". 

לדעתו של פרופ' ברזל כתב קובנר את הרומן, גם מפני שביקש ליצור קשר נרחב עם תושבי הארץ וביקש להוכיח  להם כי אף הוא, העולה החדש, יכול להיפך לבן המקום, כמוהם, ואף הוא מהווה חלק מן הלוחמים, המגינים על הבית, כפי שכתב במפורש בשיר "בתוככי":  "חשבתי: בחייכי/ אשב  בתוככם./לתומי חשבתי:/ רק ארים מחסום ואהיה/ כאחד מכם./ כל כך היה לי צורך/ לשוחח מלב/ אל לב  פתוח עמכם/ כמעט זכרתי את המוצאות אתכם/ כאילו היו אלה קורותיי העלומים -/ מה לא הייתי מוכן לתת/ בעבור חלקי/ בחזקתכם!" 

 גם אירועים דרמטיים  מאוחרים יותר עוררו את תגובותיו, כמו מלחמת "ששת הימים", שבה ראה ניצחון שמנע שואה נוספת. "שוב לא יעמוד  עם ישראל  ופניו אל הקיר", כתב. הוא גם כתב על המלחמה שקדמה לזו – "מלחמת סיני", שעוררה בו חוויות עזות של פגישה  עמוסת סמליות עם מדבר סיני ועם הר סיני. פרופ' ברזל  מציין גם את פעילותו הציבורית של קובנר בשליחויות, בהתוויית  תוכניות להפצת שירה, וכידוע לכולם, גם בתכנון "בית התפוצות". הוא המשיך להיות פעיל עד יום מותו - פטירתו בייסורים גדולים.

            הצגה מקפת זו של התשתית הביוגרפית, טלטלות האירועים, הפעילויות , והתגובות  הנפשיות והרוחניות, מהווה מסד יציב ורב ערך לעיון המפורט, ומעורר ההשתאות ביצירות עצמן של קובנר. בבסיס העיון  של ברזל קיימות הנחות יסוד רבות חשיבות, למשל הקביעה שההשגבה אצל קובנר היא דרך ראשית להפוך את הנורא והאיום לפיוט נעלה  בכוחה של העצמה מיסטית, סמלנית, התגלותית ומיתולוגית, או שיצירתו של קובנר היא  בתשתיתה "צורנית-גיאומטרית תמונתית וסימבולית", ונקודת המוצא היא שהמשורר הוא כעומד על המשמר  בעמדת תצפית, במובן  של  "צופה לבית ישראל"  המקראי. לשם כך אף הופך קובנר עובדות ועדויות הסטורות למיבדה  ספרותי יצירתי. ואף כי  הירבה לכתוב  על נופים בכל קצווי תבל:  ברזיל, אוסטרליה, ארה"ב, הרי מוקד יצירתו היה ונשאר השואה, שהייתה בעיניו קנה מדה  לקיום האנושי.

            ברזל מציין אף  את השפעת הציור והמוסיקה, שבהם עסק קובנר, על יצירתו.

            להנחות הללו ראוי להוסיף שפע ההבחנות מאירות העיניים, שפרופ' ברזל מביא,  אם בהכללות המרובות המחכימות ואם בעיונים  המפורטים ביצירותיו של קובנר,   לא רק בשירים , אלא גם  בצורות כתיבתו המגוונת : נאומים, דף קרבי יומי, רומנים, פואמות  ארוכות ופואמות קצרות, וגם זיקתו לצורות גיאומטריות.  

            נוגעים ללב הם הדברים על השירים  שאותם כתב בבית-החולים . רבים מהם על זיכרונותיו מן הגטו ובייחוד על אמו, וכמובן, יסוד אישי, גם אם נוצק בדפוס סמלני, נמצא בשירי האהבה שלו במקצבם  הסוער. עם זאת,  חשובה ביותר הבלטת הסמלנות בשירתו. ראשיתה ב"עד לא  אור" וביצירה "המפתח", שבגיוון הצורני בהן טמונה, לפי ברזל, התכוונות מיסטית אפילו ברווחים שבין השורות והמלים, במבנה השיר – אם הוא בצורת משולש, או  אם  שורותיו קטועות עד כדי מילה אחת בשורה, כמו גם בצליל השיר הנקבע על פי  הברותיו. 

ה  

ה.  דברי סיכום:  מחקר ספרותי מופתי

            בדברי "החתימה" מציג ברזל את  שלושה המשוררים: ש. שלום, זלדה  ואבא קובנר, בשלשלת הדורות של יוצרים  בשירה העברית החדשה, ששירתם היא "בצביון סוגתי ייחודי במורשת הדורות, מסתורין בחיפוש קשר  קרוב, קשר  של דבקות לריבון העולם".  כל אלה מתגלים  שעה שהשירה  עוברת, אם במהפכה ואם במתינות, מקודש,  ליסודות של חולין, משירתו של רמח"ל, ולאחר מכן בתיאורי מעלה של אלוהים והשכינה ביצירות  של ביאליק  , ואפילו ביצירתו של טשרניחובסקי  - "נוקטורנו",  ביצירות של יעקב כהן שכינה את עצמו "אריאל".  הדים לה גם בשירת שלונסקי בייחוד בשירו "התגלות", ואילו אצ"ג כתב כמעט את כל יצירותיו  כמשוחח עם האל, ויוסף צבי רימון הדתי ביקש  בשירתו להגיע לספירות הנעלמות. מפתיע אף  להיווכח ששירים במונחים קבליים  נוצרים גם בשירה  שלאחר הקמת המדינה, כגון בשיריו של שלמה שנהוד. על רקע זה נבחנת שירתם של השלושה, שהוסיפו נדבך סגולי וייחודי והגיעו למרומי ההישג הפיוטי .

            רוחב האופקים הנחשף בספר אם בראייה הסינופטית ואם בהתבוננות בפרטים הוא, אפוא, העושה את המחקרים שבכרך זה להישג ראשון במעלה. וראוי לציין, כי נוספו לספר  מפתחות מגוונים לתועלת  החוקר והקורא: הערות לפרקים השונים, ביבליוגרפיה עשירה בעברית ובלועזית, מפתחות מפורטים לכל שם ומושג, מפתח היצירות  של כל משורר ומפתח מקיף לעניינים.

 

            ספר זה משלים  את בנייתו של נדבך מפואר , בן 9 כרכים, בחקר שירת  ישראל החדשה והמודרנית החל בחיבת ציון ועד ימינו. בעתיד, כל חוקר שירה עברית   -  יעמדו כרכים אלה  בבסיס מחקרו.  וראוי  הוא  פרופ' ברזל מקים יסודות אלה לפרס ישראל.

 

 

 

                                                                                                            שמאי גולן