ביקורו של האפיפיור בנדיקטיס ה-16 באוהל יזכור שביד ושם
מאת : שמאי גולן
 
    אף אני הוזמנתי לטקס "מעמד התייחדות ואזכרה באוהל יזכור" לרגל בואו של האפיפיור ליד ושם . אולי מפני שאני חבר מועצת יד ושם וגם ניצול השואה, ואף  סופר המרבה לכתוב על ניצולי השואה בארץ. ובכן, הייתי שם.  
 
           אני מבקש   לציין שהטקס היה רב רושם, מאורגן  היטב ומכובד. אף ניתנה לנו תוכניה: "הוד קדושתו האפיפיור בנדיקטוס ה - 16  ביד ושם", ובה פירוט של כל שאנו עתידים לראות ולשמוע במעמד זה.  
            ואכן פתחה את הטקס מקהלת הילדים אנקור ושרה להפליא את "אלי-אלי  שלא ייגמר לעולם" ("הליכה לקיסריה") מאת חנה סנש. אחר-כך התכבד האפיפיור להדליק את האש לזכר הקורבנות שנרצחו. הוקרא גם קטע ממכתבו האחרון והמרגש של אלחנן אלקס לילדיו. החזן נשא תפילת אל מלא רחמים לזכר ההרוגים.
            אחר-כך הניח האפיפיור זר פרחים  לזכרם של ההרוגים, ועמד שם בדומיה, בראש מורכן. אחר-כך לחץ את ידיהם של שישה ניצולי שואה שעמדו שם בשורה , בכעין סמל , לזכר ששת המיליונים, ביניהם הייתה גם הסופרת והמתרגמת רות בונדי , ויו"ר ארגון חסידי אומות העולם בישראל – איוון וורטיניץ. אז הובל האפיפיור אל דוכן הנואמים לשאת את דברו (להלן) . לאחר מכן הוגש לו על ידי יו"ר מועצת יד ושם הרב לאו, שי - העתק אמנותי של ציור מאת צייר שנספה בשואה . האורח אף חתם בספר האורחים, והמקהלה חתמה את הטקס בשיר היפה "אני מאמין". הטקס נוהל בטוב טעם על ידי מיודענו בני הנדל.  כמובן, האורח לווה, נוסף לרב לאו גם על ידי יו"ר הכנסת ראובן ריבלין ויו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו.  
            אך האכזבה חיכתה לנו דווקא בדבריו של האפיפיור.  נאומו ניסה לשוות למעמד כולו ולמקום - מעין אזכרה לנרדפי כל העולם באשר הם : הנרדפים בגלל דעותיהם הפוליטיות ,  נרדפי מיעוטים, וכיו"ב. הוא דיבר באנגלית, ואמר (בתרגום חופשי של הח"מ ) : באתי לעמוד בדומיה בפני אנדרטה זו, שהוקמה כדי לכבד את זכרם של מיליוני היהודים שנהרגו בימי הטרגדיה הנוראה של השואה.  
דברים אלה השמיע  האפיפיור, לאחר שהזכיר לנו  את המקור התנ"כי של "יד ושם" וסמליותו, ואף ציטט: "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם .... שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיה נ"ו 5). ואכן, המשיך ואמר, אלה שנשארו בחיים לעולם לא ישכחו את שמות  ההרוגים  וגם ולא יתנו להשכיחם. שמותיהם נקבעו לנצח בליבו של האלוהים הכול-יכול.
            בהמשך דיבר האפיפיור על חשיבותו של השם הניתן לאדם, ואף הביא שתי דוגמאות מן התנ"ך: כאשר אלוהים מבקש להעניק ל"אברם" שליחות יוצאת דופן הוא קורא לו "אברהם", כי בשליחותו יהפוך "אב-המון גויים" (בראשית י"ז 5 ), ציטט האפיפיור, וכן הביא כדוגמה את "יעקב" שניתן לו גם השם "ישראל", ככתוב:  "לא יעקב ייאמר עוד   שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב 29).
             ואולם, כאשר האפיפיור התייחס לתיאור סבלו של האדם,  הוא דיבר באופן כללי ולא התייחס  דווקא ליהודים שסבלו סבל נוראי בימי השואה ונרצחו בשואה על ידי הגרמנים הנאצים רק מפני שהיו יהודים .
האפיפיור אמר: כאשר אנו עומדים כאן בדממה וזעקתם עדיין מהדהדת בליבותינו הרי זוהי זעקה נגד שפיכות הדמים התמידית.  זוהי קריאה נגד כל עוול ונגד כל סוג של  אלימות בעולם,  זוהי מחאה מתמדת נגד שפיכות דמים של אלה שלא חטאו,  זוהי זעקתו של הבל מתוך האדמה אל  האל הכל-יכול.
            והאפיפיור סיים במלים: ידידיי היקרים, אני אסיר תודה מעומק ליבי לאלוהים ולכם, על ההזדמנות שניתנה לי לעמוד כאן, בדממה,  דממה  כדי לזכור , דממה לתפילה, דממה של תקווה.
 
             וכך לא מצאנו בדברי האפיפיור ציון  שאנדרטת "יד ושם" ו"אוהל יזכור"  הוקמו כדי לזכור את ששת  מיליוני היהודים שנרצחו. והם נרצחו על ידי הגרמנים-הנאצים ועוזריהם. האפיפיור לא הזכיר מי ניצח על מלאכת הרצח ואיך נרצחו כשליש מבני עמנו.
            נדמה לי אף, שמי שמנסה לזכות את העם הגרמני על יד ייחוס מעשי הרצח  לכל העמים שמצאו את עצמם תחת הכיבוש הגרמני-נאצי אינם אלא טועים . אמנם חלק מעמים אלה אכן   סייעו לגרמנים , אך היה זה בדרך כלל רק  אחרי שהצבא הגרמני הגיע  והכריז שדמם של היהודים הפקר, ומי שיעזור לגרמנים במעשי רצח היהודים אף יקבל שכר, ומי שיסתיר יהודים – עונשו מוות.   
הגרמנים הם שהקימו את מחנות ההשמדה על אדמת פולין, אולי מפני שרוב יהודי אירופה חיו על אדמה זו, והגרמנים הם שתכננו  רכבות מיוחדות להסעת הקורבנות, ואף קבעו את לוח הזמנים כיאה לצבא מאורגן ו"מסודר", והם שקיבלו את פני הקורבנות בהגיעם לרציפי הרכבות על מנת לדאוג שאכן היהודים יומתו, הם  גם שהיו אחראים על מחנות "העבודה" שלא היו אלא מקומות  עינויים של מוות איטי.
וראש הכנסייה הקתולית האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בעומדו ב"יד ושם" לא הזכיר עובדה זו.
הוא אף לא הביע  ולו מלת צער  על שהאפיפיור בימי השואה , פיוס ה - 12  (החשמן אאוג'ניו פצ'לי ) , שמר על שתיקה ולא גינה בפומבי את מה שעוללו הנאצים.  
            חבל. ציפינו, והתאכזבנו.