שמאי גולן – ספרות בין שואה לתקומה
הרצל חקק*
 
   
ספריו וסיפוריו של שמאי גולן משרטטים את מסלול היחיד המתלבט ומתייסר בין גלות לגאולה, בין תופת שואה לחבלי התקומה – ומעבר ליחיד אנו חשים את נפש הדור,  את ההליכה הרוטטת על קו הקץ
 
 
  מי שמכיר את כלל יצירתו של שמאי גולן, חש כי צלילה לעומק יצירותיו מציבה אותו במקום בולט בתיאור חוויה של דור, בשרטוט דיוקן של עם שעבר את צלקות השואה ואת פעמי הגאולה והתקומה. בספרו החדש "מסעותיי עם ספרים" חושף גולן בפנינו את זיקתו לסופרים שונים כמנסה לענות על השאלה "מאין נחלתי את שירי".
בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. אין ספרות אמת ללא שרטוט של לבטי נפש, לבטי זהות, משברים של התבגרות והשתנות – ושמאי גולן מיטיב לתאר את מאבק הקיום של העם ואת החוטים המקשרים בין עבר להווה. סיפוריו כמו משרטטים במכחול  דיוקנאות של יחידים, אבל החיבור שלהם להיסטוריה היהודית-ציונית מספר את הכל.
שמאי גולן חצה לא מכבר את קו ה 70 – וכמו באופן סמלי העניקה לו הסוכנות יחד עם המועצה הציונית את תואר "חתן האור".
מעבר לאור ולאהבה הקורנים מיצירתו, שמאי גולן היטיב לתאר את החושך הנורא: גולן צייר בעדינות וברוך  את הערפל ואת הצללים עד כאב – והתלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם  לבנות מציאות חדשה.
אנו חשים דרך הדי האירועים ושובלי העלילות בספריו - כי שמאי גולן בא לבטא את המאבק של עם ישראל, את התקוות, את הייסורים, את החרדות. גיבוריו חווים תהפוכות, חלומות נשברים – וגם אם אנו חשים את הצל המרחף מעליהם , אותה תחושה של "גוף ראשון רבים" , ובכל זאת הלב רוטט:  הדמות המתוארת היא דמות שחשה את דופק הזמן, את הולם פעמיה של התקופה, והיא דמות שחיה באופק היחיד ונאבקת על נפשה ועל קיומה.
 
אורי פלד - זה תמיד חוזר אליו
כדי להבין את יצירתו ראוי לגעת קודם כל ביצירה המרכזית של שמאי גולן – "מותו של אורי פלד".
("מותו של אורי פלד", רומן, הוצאת עם עובד- הספרייה לעם, 1971). לאחר צאת הספר לאור, זכה הספר בפרס רמת גן לספרות.
 
המשפט שמיטיב לתאר את דמותו המורכבת של אורי פלד:
"מה אתם מבינים", גנח ברגר במבטא הפולני שלו, "מי שהיה שם אצל הגרמנים - זה תמיד יחזור אליו".
 
סרן אורי פלד, לכאורה שם שנראה שם של "צבר" ודרגות הקצונה כמו מעניקות לו הילה של לוחם ישראלי שורשי- אבל מעבר לקנקן הישראלי הנוצץ, מסתתרת נפש יהודית רוויה צללים של גולה ושואה.
העלילה כמו מובילה את אורי פלד בשבילי העלילה הציונית, חוויות יסוד בישראל העכשווית, פרקים במאבק הקיומי כקצין בצבא הגנה לישראל. אבל העבר אינו נמוג בקלות, ודיוקן ה"צבר" החדש נסדק ונפער לאיטו. הרובד הגלוי אינו אומר הכל: אנו מגלים מתחת לרבדים הגלויים שכבות נסתרות של זיכרונות גולה, טראומה של שואה, ניכור ותחושות של נטע  זר.
 
לבטים בין זהויות – בין שואה לתקומה
גם אותם לבטים של זהות יהודית, אותן שאלות טורדניות שנעות בין אמונה לכפירה – הם חלק מהסיפור הציוני וחלק מזהותנו:  מעבר לזהות החדשה - קשה לפלד שלא לחוש קרבה לאותה יהדות אומללה ועטופה ברוך:
שמאי גולן בונה ביד אמן את ההימשכות של אורי פלד לחייט החרדי ר' יואל, המייצג לגביו את הרגעים היפים של יהדות ערכית, נרות של קידוש, תפילות של בית כנסת, מסורת של בית-אבא.
הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים חושפים את הפצעים הנסתרים.  התחושה כבדה: נורא לשאת את העבר על צלליו ואורותיו.
הסיפור כל כך יהודי וכל כך ישראלי : אורי פלד, הוא יוזק, הוא יוסלה קופרמן, ותיאור חיבוטיו מוביל אותנו אל שורשיו: פלד הוא נכדו של ר' אברהם-לייב ראש ישיבת פשלנו. ההווה והעבר נמזגים זה בזה – הישראליות והסיוט : הנפש מפרפרת אחר ההיתוך של מרכיבי ההוויה אלה באלה.
בלב הקרב נסחף פלד אל עברו –כי זו דרכו להיאחז בזיזים בדרכו אל משמעות חייו וחברו הישראלי מינץ מתגרה בו :"הגרמנים הוכנעו, אורי-יוזק ידידי --- וארץ ישראל רחוקה ולכאן לא יבוא עוד המוות. כי לוחמי מלחמת השחרור מתו למענך, יוזק---  כדי שהארץ תוכל לקלוט אתכם הפליטים המגיעים משבעים גלויות".
אבא מכר את מכונת התפירה, ואת כיכר הלחם השחור חילק בין שמשון אחיו לבין יוסלה-יוזק. אורי זוכר את דברי אבא: "למען תאריכו ימים, אמר אבא, כשחילק פרוסות ממכונת התפירה, והוא מפזם את ניגונו של ראש ישיבת פשלנו ר' אברהם לייב אביו. יהודים גססו מעבר לחלון, ואבא ציווה על בנו לברך, ללעוס ולבלוע. כי זה קידוש החיים, קדיש, אמר. קדיש עליך ללמוד, יוסלה בני". שורות מצמררות, תמונות שקשה לשכוח.
 
כרוניקה של מוות ידוע מראש
גם בשני ספריו הקודמים ראינו ששמאי גולן אינו חסיד הריאליזם הטהור : שרטוטיו עזים, ושרטוט העלילה נבנה בעוצמה ממצבים וממעמדים הנראים כל כך מציאותיים וממשיים  – אבל לכל נוסף ממד נוסף :  גוון  מעולם החלום.
שמאי הצליח לשרטט  באומץ ובבגרות נושא קשה ורגיש, והקריאה חושפת אותנו  למאבקם האמיתי של אנשים החיים בינינו, אנשים מהפלנטה ההיא: והדרך להבין אותם באמצעות היצירה היא דרך אמנותית ספרותית, ניסיון לתאר את העובר עליהם, ניסיון נואש לבנות גשר בין  התהום הפעורה והאפלה של אותו "שם" לבין ההוויה החדשה של ה"כאן" – גשר על נפשות סוערות, גשר להבין את חיינו כאן. העולם של 'שם' נהרס : בית אבא הוכה ביד מרושעת – וכל חוויות החיים השלווים בתוך בית יהודי מסורתי מאמין ובוטח הופכות לסיוטי זוועה : הילד ההמום רואה את קרוביו ושארי בשרו היקרים לו  נלקחים או מתים לעיניו – והתחושה הקשה מכל נותרת לנצח: חוסר האונים.
הזהות החדשה היא דרך של התחפרות – והסוף קשה : שמאי גולן הכין אותנו לנורא מכל - "מותו של אורי פלד" –  הסוף ידוע.
נגזר עליו לחיות עם אותה זהות מיוסרת, עם אותו עבר קשה בדמותו הקודמת, דמותו של יוסלה קופרמן. והפרדוקס קשה מנשוא: ככל שאותה זהות כובשת את מקומה רב העוצמה – אין לפלד סיכוי לשרוד כישראלי חדש – והגזירה נראית כגזירת גורל - כמו מכוח אמת ספרותית אורי פלד צועד אל מותו.
המסלול מוביל להתרסקות - למוות. אין מוצא אחר. המוות כמו מכפר, כפי שאומרת אחת הדמויות – על רצון ההישרדות : אורי "מכפר בדמו על חטא הישארותו בחיים".
פרשת חייו של פלד היא ראי לחברה הישראלית : הניסיון הבלתי אפשרי להרכיב פאזל של זהות חדשה משברי זיכרונות וחלומות מרוסקים. ההתנפצות אל סלעי ההתפכחות מחכה בכל פינה : המפגש הטראגי בין עבר להווה, בין רצון למציאות, בין תרבות עבר לבין תרבות "נורמאלית" חדשה -  הסיפור הזה נגמר בבכי. נותרת כצוק מוצק אותה   אי היכולת להשתחרר מאותה תלישות של העבר נותר אותו חוסר אונים של היהודי הגלותי.
 
שואה מעבר לדלת - זהויות בבריחה
 
"מותו של אורי פלד" היה השלישי ברשימת ספריו של גולן - ואת חוויות היסוד של זיכרונות העבר, של התמוטטות האידיליה המדומה בקהילה - ראינו גם ביצירותיו הקודמות :  "באשמורת אחרונה" ו"אשמים". 
שלושת הספרים מהווים טרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים - ואנו עדים לתיאור שלבים שונים בדרך חתחתים של התמודדות - מאבקם של גיבורים, אשר עברו את השואה באירופה.
בקובץ הסיפורים "חופה" משנת 1983 אנו עדים  לשבר קשה:
האב הוא ניצול שואה והבן יליד הארץ מנסה ליצור חוויה מתקנת - להילחם כחייל של מדינה ריבונית, והתחושה היא שהוא קם מרבצו כדי לסייע לאב בעת מצוקה.
אנו עדים לאותו מסלול התנגשות גם בספר הרביעי "בריחות  למרחקים קצרים" -
אין  דרך חזרה - ואין לך כל אפשרות לחזור למציאות הקודמת, לזהות הקודמת.
 
ב"בריחות למרחקים קצרים", סיפורים , הוצאת  מסדה – אגודת הסופרים העברים, 1975  - תיאר גולן  שברון וחוסר אונים מול שאיפה להרואיות.
                        ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בעת הם סובבים במציאות כנמשלים של היסטוריה קשה מנשוא.
                         זה בולט בסיפור "ברושים בשלכת" ובסיפורים אחרים המתארים דמויות המחפשות להן שביל בין הבריחות : שמאי גולן משרטט במכחולו דמויות מן האפוס הציוני . אנו עוקבים באחד הסיפורים אחר דמותו המיוסרת והסדוקה של  הקיבוצניק המזדקן, האובד דרך – והנה סבלותיו הנסתרים של  איש המילואים הצעיר בסיפור "השיבה" : איש מוכה, שרגליו נקטעו בעלות הקומנדקר שלו על מוקש – או ניסיון שיבה אחר: מורה לספרות הבורח מביתו . כל זה משל לכל הווייתנו :
                         כמו שאר גיבוריו זה נתיב שצופן סבל ושבר והתפכחות: אנו נסחפים אחר מסלול המילוט שלו – והאופק ברור-  אין מוצא. מצד אחד ניסיון בריחה מן הגורל, מן המציאות – ומצד שני ניסיון נואש לשוב. ובסיפוריו של שמאי גולן זו שיבה מאוחרת , נתיב אבוד ומיוסר. אין חיים קלים, אין אהבות שמחות, אין זהויות פשוטות ונטולות כאב. התלוש הגלותי לא אבד ונעלם, הוא שב לחיות במדינת ישראל.
                         את סיפור חיינו זה הנע בין שואה לתקומה עלינו להנחיל לדור הצעיר, לטעת בהם את השילוב בין עבר להווה, את ההכרח לבנות כאן זהות חדשה על שברי עולם מרוסק.
                         שמאי גולן טווה את סיפוריו על חבלים דקים, על קו שביר, על קו הקץ. "מותו של אורי פלד"  וקובצי הסיפורים הם  סיפורה של תקופה, סיפורו של עם: הציפייה לבנות כאן קשר מחודש בין אדם לאדמה, לבנות ישראלי שורשי ויציב,   נראית כאשליה, כמשאלה עצובה, כחלום רחוק. הפצעים עוד לא הגלידו, הסיוטים עוד חוזרים. אבל יש עוצמות באותה היסטוריה ובאותו קשר עם העבר שהם הדלק להמשך הדרך. הכוחות הסוחפים של השואה ושל התקומה – חזקים מכל. חזון אבות ואידיאלים של "לבנות ולהבנות בה" ימשיכו להפעים לבבות, והחלומות לבנות משהו חדש בתכלית יקבלו את מימד העומק מן הזיכרון ומן המסורת. השאיפות לזהות "נורמלית" יצטרכו לחכות.
 
   הרצל חקק, משורר, סופר  וחוקר ספרות
על קו הקץ, עיתון הצופה, מדור: סופרים וספרים 22/04/2007