ד"ר ארנה גולן
"הפגישה" – פגישה של גבר עם עצמו"
בספרה "גבר, אשה תעודת זהות", עמ' 109-102
 
   
 
 
א.         נושאו של הסיפור – פגישה עם מי?
            הסיפור "הפגישה" כונס עם סיפורים נוספים בספר "חופה" (הקיבוץ המאוחד, 1983). הסיפורים האחרים, ובייחוד הנובלה "חופה" שעל שמה נקרא הספר, הציגו ואריאציות שונות של חיי נישואין שכשלו וחתרו להבנת הגורמים המורכבים לכך (ראה ברשימה "חמש נשים והסופר שברא אותן"). רק הסיפור "פגישה" הציג אדם בלא משפחה, או נכון יותר,לאחר התפרקותה. גיבורו של הסיפור הוא אדם מזדקן, שאשתו כבר נפטרה ואילו בנו היחיד היגר מן הארץ והוא נותר בבדידותו, כואב את כשלון חייו. אבל עלילת הסיפור הקצרצר הזה מתמקדת בעיקר במפגש אלים בינו לבין חבורת נערים צעירים. בעוד הוא נכסף למגע אנושי מפצה ומנחם עימם, הם כופים עליו התמודדות אלימה נטולת רגש אנושי. על כן, בקריאה ראשונה דומה כאילו נושאו של הסיפור מתמקד ב"פגישה" שבין הזיקנה לבין הקוטב המנוגד לה, הצעירות, ומשום שהמפגש הוא אלים ומנוגד לזה שהדמות נכספת אליו, דומה שהאלימות מהווה נושא-משנה.
            אבל עם סיום קריאתו של הסיפור הדחוס הזה ובעיון נוסף בו, בפרטיו ובמוטיבים הבונים אותו, מתגלה הסיפור במורכבותו ובנושא היסוד שלו. גם הכותרת "פגישה" רוכשת משמעויות נוספות מתוקף נושאו של הסיפור: אין בו רק כמיהה של אדם הנתון בבדידות ל"פגישה", למגע אנושי חם, ולא רק מפגש אלים שבין זקן שכוחו אבד לצעירים בשיא כוחם, אלא בראש וראשונה "פגישה" של אדם עם עצמו, הנכפית עליו ברגע של משבר. אותה שעה הוא חושף בתוכו כוחות חבויים ומביא לכלל מפגש מאחד וגואל את היסודות הגלומים בפרקים מרכזיים במהלך חייו. אמנם, מעצם מצבו ועברו אין הוא מגיע לכלל ניצחון מוחלט. החיים מורכבים יותר, וניצחון וכישלון, כוח וחולשה, מציאות וחלומות, מעורבים יחדיו. אך זו בדיוק המשמעות שאליה חותר הסיפור.
            מקורה של מורכבות זו הוא בכך, שעד סמוך לסיומו של הסיפור דומה שהזיקנה מוצגת כשקיעת האדם, כירידה אל מצב של חולשה, בגידת הגוף, שיגרה של חיים ללא תכלית או משמעות, ניתוק מן ההתרחשויות שבהווה ועצב של בדידות, ומעל הכול – כמיהה למגע אנושי, ואפילו יהא בנגיעה ואפילו יהא משפיל ואלים. הכול טוב יותר מן הבדידות המאיימת. מאפייניה של הזיקנה מוצגים בחריפות דווקא משום שהם מוצבים אל מול הקוטב המנוגד. הצעירות מוצגת כמגלמת הימצאות בחבורה שוקקת ועליזה, התקדמות ברצף הזמן לקראת העתיד, קשר בין שני המינים וגם כוח פיסי. עם זאת, יש בה גם אטימות נפשית כלפי החלש וזו מולידה אלימות פיסית, המוליכה לכאורה לעליונות בלתי מפוקפקת על הזקן, לניצחון מוחלט.
            ייחודו של הסיפור הוא בהפתעה שהסיום – המתפקד כפואנטה – מזמן לו לקורא (וגם לגיבור עצמו). בשיא הירידה, החולשה והכאב אוזר לפתע הזקן את שאריות כוחו, הטמונים באדם גם בשעת חולשה, גובר על נציג הצעירים ומנצחו. בניצחון זה הוא גם מפעיל יסודות הקיימים בו שעליהם ויתר מכבר. אלא שניצחונו, כאמור, הוא כפול-פנים (כמו רוב התופעות בסיפור). מחד, יש בו משום התגברות וניצחון בלתי צפויים והם מסמנים גם פתרון נפשי לכאב המחלחל בו על נטישת הבן הצעיר שהפך רופא "מעבר לים". הזקן מוכיח כי לא נוצח על ידי "הצעירות". מאידך, יש בניצחון גם משום עירוב של המציאות האובייקטיבית, זו שבה הוא נתון, עם מציאותו הנפשית, המטשטשת את הקליטה של המציאות החיצונית: שהרי הוא מזהה בנער התוקף את בנו ונוקם בו, כשם שקודם לכן נזקק לקירבתו כתחליף לקירבה עם בנו. כיוון שכך, לא נמצא פתרון לבעייתו הממשית ולא עלה בידו לשנות את אופן קיומו למרות שחרג מחולשתו וניצח. ההפתעה שבסיום מאירה, אפוא, גם את הזיקנה וגם את הצעירות במורכבותן ומכוונת לקריאה חוזרת של הסיפור. או אז נחשפות ההנמקות שהובילו אל הסיום המפתיע – לכאורה ואשר הקורא לא נתן את דעתו עליהן, והסיום מתגלה במלוא הגיונו הפנימי כ"פגישה" של אדם עם עצמו.
 
 
 
ב.         המציאות בסיפור: תבניות מוטיביות וסמליות
            "הפגישה" מתרחשת בגן ציבורי בירושלים, ליד בית-ספר תיכון, בשעת צהריים. פרטי הרקע הממשי, וכן פרטים נוספים המאפיינים את הדמויות, מתגלים בעיון חוזר כבעלי משמעות נוספת, מופשטת וסמלית. הם אף מתארגנים לכלל תבניות מוטיביות סמליות, המקיפות את הסיפור כולו.
            למשל, הצירוף המטאפורי "כתם השמש" הנופל על עיתון הבוקר, שעל פיו יודע רוזנברג את השעה, מגלם את כפל-פניו של מצבו: השמש מסמנת אור, חום, חיוניות, שאליהם הוא נכסף, אך הכתם נושא משמעות שלילית כפגם, לכלוך, מרמז לאלימות של המפגש העתיד להתרחש. אף ידיעת השעה על פי כתם השמש מציינת יכולת התמצאות בזמן הטבעי וקשב לו, אך נפילתו על העיתון, המסמל את ההתרחשויות בזמן שבעולם האנושי-הממשי, מעידה על הניתוק מן הפעילות האנושית המתהווה.
            יתר על כן, רוזנברג קורא בעיתון ללא הבחנה וקריאתו היא נטולת משמעות, אמצעי להעברת הזמן – ולמעשה, לביטולו. התמקדותו במדור הקוראים אף מסמנת את שקיעתו בתחליף למכתבי בנו, את "קובלנותיו" שלו על גורלו ואת "בקשותיו" הוא למגע אנושי, כמיהות שאינן באות לביטוי מילולי.
            "הספסל הדוחק במסמריו למטה" מסמל את הרגיעה המדומה, שייסורים בה ומקורם אינו "במה שאומרים": באקלים בירושלים. הזקן אף "כולו חבוי בצל האורן הגבוה", כמצניע קיומו, מתכנס בפני העולם וצופה בו, ויש בו יכולת סבל: הוא "סופג את מחטי האורן" כסופג מכות, אלא שהן נופלות ברכות, בניגוד למכות הנערים העתידות לבוא. בגבו פרחי בוגונבילאה, פריחת הגן, שלווה ושקט, אבל לפרחים גם "קוצים", סמל לחייו ולעימות האלים הצפוי. הפרחים אף מתקשרים מאוחר יותר בנמרוד, שהיתה לו פיג'מה פרחונית בילדותו, בתקופה המאושרת, ואפשר שהם מסמלים גם את הצעירות. בואם של הנערים מעמדת עליונות וכוח מסתמל באופן הבא: "הנערים באים מלמעלה, ממדרגות האבן הרחבות". בפניהם עדיין פתוחים העתיד והתקווה. לאחר מכן הם מקפצים מעל "ערוגות השושנים", כרומסים את הפריחה והתקווה (כפי שנראה להלן, בשמו של הזקן "רוזנברג" נרמזות השושנים: "רוזן" – משמעו שושנים).
            ניתן, אפוא, להבחין שפרטים מוחשיים במציאות ובדמויות רוכשים משמעות מופשטת, מתארגנים בתבניות סמליות ואף בונים אנלוגיות בין הזקן לנערים. למשל, יסוד הברזל והפלדה, יסוד קשוח זה מתקיים במסמרים שבספסל, ברצועת הפלדה של השעון, בסיגרטה של הנער המנהיג, "הדקה כמסמר", בעבודתו של רוזנברג בבית-החרושת במשך שלושים שנה ליד מכונות הברזל, כשהוא מכופף מוטות ומקציע אותם במחרטה, בדימוי הנערים לרכבת וקרונות ושוב – בפגיעת המסמרים בזקן חלקם מסמנים את היסודות הקשוחים, חסרי הרחמים והאלימים, הפוגעים ברוזנברג; אך חלקם בונים, על דרך האנלוגיה, את היסוד "הברזלי", המוצג והקשוח שבו עצמו, זה שיאפשר לו, לזקן, לנצח לבסוף, כביכול באופן מפתיע.
            תבנית אחרת נבנית מן הפרטים, הכרוכים בנעלי הספורט של הנערים ושל נמרוד. תחילה הן מסמנות צעירות וחיוניות ולאחר מכן איום ואלימות. מאידך – מתקשרות נעלי הספורט הקטנות והעדינות של נמרוד בקשר של אהבה, מגע אנושי ושמחה, המנוגד למצב הניכור בהווה אך מהווה גם מקור כוח שיאפשר לו, לזקן, לנצח. הרכות והאהבה בהצטרפן לקשיחות ולנחישות (שאינה אלימה), שני הניגודים הללו בדמותו של רוזנברג, הם המקור לניצחונו.
            יתר על כן, נעלי הספורט מתקשרות בתבניות הצבעים המרכזיות, בכחול-לבן ובצהוב. לקראת סוף הסיפור מתקשר הצבע הצהוב ב"טלאי הצהוב", שהיהודים נאלצו לשאת אותו כסמל לנחיתותם והשפלתם על ידי הגויים, ונרמז עלבונו של רוזנברג, כיהודי מן הגלות, הניצב מול צעירים צברים, שנעליהם בצבע הדגל הישראלי. העלבון הקדום חוזר אליו, כנרמז עוד בראשית הופעתם הרעשנית הנקלטת על ידו כ"פוגרום". הדברים אף מורכבים יותר: שרוכי נעליהם – צהובים, גם פלומת השיער של הנער צהובה, כשם שכתם השמש הוא "צהוב". רכותן של התופעות הללו עם האיום שבהן מתקשרים, אם כן, בתחושת קירבה וריחוק כאחד ומובלט שלמרות שלגבי רוזנברג מהווים הנערים תחליף לאיום שבגלות, כאילו הטליאו לו טלאי צהוב, הריהם בני מינו ואפשר שיושפלו אף הם. יתר על כן, גם ברוזנברג עצמו יש מן היסוד "הגויי", אולם בגילויו הרך, האוהב. רגל הנער מזכירה לו את רגל הסוס בנעוריו, במולדת רחוקה של אבא ואמא וגויים פולניים, כלומר – את נעוריו הוא, שניחנו בתחושת מולדת, משפחה וקירבה לטבע. בכוחם הוא עתיד לנצח.
            יסוד הנעורים הפרוע שבו מסתמל ב"כדור החימה", העולה בגרונו סמוך לסוף הסיפור ובונה אנלוגיה למשחקם הרעשני של הנערים, ה"מגלגלים ילקוטיהם ככדורים". משותף להם אף היסוד הסלעי: הנערים נראים מצטופפים כ"הרים שסוגרים על רוזנברג, סלעים על פני כל השבילים. והוא לבדו". מאידך, מצוי אף בו היסוד ההררי, כמובלע בשמו: "רוזנברג" – הר שושנים, ביידיש. גורם ההר המאיים ובעל העוצמה שבו חבוי תחילה, כמוהו כיסוד השושנים, הפריחה, הרגש, הרכות.
 
ג.          הדמויות: ניגודים בין קטבים ובתוכם
            רוזנברג הוא גיבורו הראשי של הסיפור ומרכזיותו מובלטת בכך שהדברים כולם נמסרים על ידי המספר בצמידות לנקודת-תצפיתו שלו, כפי שהוא קולט אותם או כפי שהם עולים במחשבותיו ובזכרונותיו. כפי שראינו, מתאחדת בשמו הוויית הגן בשתי פניה: העוצמה, הכוח והקשיחות בצד הרגש, הרכות והאהבה. אף על פי כן אין לו שם פרטי! אפשר שיש בכך לרמוז לראייה החיצונית שבה הוא נתפס על ידי העולם שמחוץ לו (ההנהלה, הנערים), ואפשר שנרמז אובדן עולמו הפרטי, ביטול עצמו בפני הצעירים וכמיהתו לחברתם, למגעם.
            מאלפת העובדה שלאורך הסיפור כולו רוזנברג אינו מוצג במראהו החיצוני, בקומתו או בלבושו. כך מובלטת ההתמקדות בעולמו הפנימי מול התפיסה הכוללנית של הנערים, הרואים בו "זקן" חסר ייחוד. מעבר לכך, מתקיימת כאן נאמנות לנקודת תצפיתו שלו, המופנית אל דמויותיהם של הנערים. ואכן, דמויותיהם מתאפיינות רק בגילויים פיסיים חיצוניים: בקולותיהם, מראם, פלומת השיער, תנועותיהם ונעליהם. הם אף חסרי שמות, כלומר חסרי ייחוד, משום שהם פועלים כקבוצה, כגוש רועש ותוקפני, שהמנהיג מהווה ייצוג בוטה שלו, והם נתפסים כחסרי עולם פנימי, נפשי ורגשי. קולניותם מגבירה את הניגוד לרוזנברג השותק, שכמעט ואינו מדבר, ודיבורו יסמן את נצחונו.
            בתוך הקבוצה האחידה מתייחדים מעט שלושה: המנהיג המתגרה נתפס על ידי רוזנברג בגופניותו כפולת-הפנים: רכות (שיער זהוב, פלומת שיער זהוב, אצבעות ארוכות ודקות) ואלימות חבויה (זרוע ורגליים, איברים העשויים להכות ולבעוט, וכפות-רגליים מכווצות, מוכנות לשחרור תוקפני). אלה אכן יהפכו לתוקפנות מאיימת: הדקות תאפיין את הסיגרטה החומה והארוכה, דקה כמסמר, והצהוב הרך יהפוך לאש ועשן. יסוד האש מתממש אף בנער השני (עיניו מתיזות "גיצי עליזות") וזו תתקשר בצבע כהה וחשוך (עיניים שחורות). אין תימה שהוא זה השומט את העיתון מידי רוזנברג, תולשו שנית מידיו ומתגרה בו.
            לאחרים אין פנים וייחוד (הם מכונים "נערים", "מישהו") ורוזנברג קולטם בהמשך על פי נעליהם, אליהן השפיל את מבטו המתגונן. יוצאת דופן היא הנערה, שבניגוד לגבריות הבוטה מסמנת יסוד נשי רך. הופעתה כנערה בת זמננו, מגלמת לגביו נחמדות, רכות ו"קול זמיר", כציפור מזמרת בגן. ואכן היא מנסה למנוע את ההתעללות בו. גם כשהוא מותקף פיסית ואינו יכול לראותה, מהווה "קול הזמיר" שלה נחמה יחידה.
            לעומתם, נחשפת דמותו של נמרוד בהדרגה וסדר החשיפה הוא מן הניכור והניתוק ועד להיזכרות בתקופה הילדות, שהיה בה קשר של אהבה ושמחה. תחילה נזכר רק שמו בלא שתצוין עובדת היותו הבן, לאחר מכן נזכרים התנכרותו ומכתביו הנדירים, משם עוברים לעצמאותו כנער, לנעלי הספורט שלו שגילמו לגבי האב זרות וניכור אך היו גם "מצחיקות", קרובות ובלתי מאיימות ועד היום הוא שומרן כש"כתמי בוץ" עליהן (הן מתקשרות ל"כתם השמש"), עד שמגיעים לנטישתו אל אביו ואת נעליו, את עברו. רק אז, באמצעות רגלו של הנער, שב רוזנברג בזכרונו אל תקופת הילדות "הפרחונית", שבה אף נעלי הספורט היו קטנות ומשמחות, למרות שיסוד המרד שבהן כבר ניכר בנמרוד שהיה "מבעט ברגליו" ותובע דווקא לישון עמן. כניגוד בוטה עולה עתה ההווה בזכרונו בכל חריפותו: נמרוד ביסס את עצמאותו כ"רופא נודע בארץ שמעבר לים" ואין רוזנברג זוכה אפילו להכיר את נכדו, הדומה לבנו, אלא ב"תצלום מקרי", בתחליף המאפיין את כל חייו. דרכי איפיון הבן – כאיפיוני הצעירים – מתפקדות, אפוא, גם כאיפיון עקיף של האב והן מרמזות במובלע שהתנהגות הבן הנוטש היא אלימה כמו זו של הנערים, ואילו הכמיהה לחברתם של הצעירים משמעה חיפוש תחליף לקשר האבוד עם בנו.
            מתוך כך רוכש השם נמרוד משמעות סמלית:   א) בשמו חבויה אלוזיה למקרא (בראשית י ח-ט): "וכוש ילד את נמרוד. הוא החל להיות גיבור בארץ. הוא היה גיבור-ציד לפני ה'". הווייתו הוויית "הגיבור", "הצייד", כהוויית הנערים.   ב) בשמו מצוי הפועל "מרד", אולי כמרד באביו בתביעה לעצמאות מוחלטת, ואולי גם כמרד באורח חייו של האב בבית-החרושת ובארץ.
            תמוה המקום המועט המוקדש לאשתו של רוזנברג, לאה. היא נזכרת פעם אחת בלבד ובדרך אגב, כביכול, לציון המועד שבו חדל לבשל. אפשר ששמה מסמל את עייפותה וחולשתה בחיי נישואיהם ואת פטירתה, בניגוד ליסוד הקשוח (רצועת הפלדה של השעון) והסבלני שבבעלה. חיזוק לכך אפשר למצוא ברגע שבו עולה זכרה במחשבתו: בשעה שנראה לו ש"העיתון כבר אבוד" וכי גם השירים הנדפסים בו (כך מתבררת רגישותו לשירה!) כבר אינם מובנים לו, כמו העולם הצעיר של היום, כלומר ברגע של לאות ותבוסה.
            בסיכומו של דבר מתברר שהניגודים הקוטביים אינם מצויים בין הזקן לצעירים בלבד, הם מתקיימים גם ברוזנברג עצמו: הוא רך וקשוח, רגיש ואוהב אך אוטם עצמו, מנותק מן העולם וכרוך אחריו, מבטל את עצמו ובעל גאווה, סלחני אך גם נוקם, חלש לאחר שנות עבודה מרובות אך עבודתו היא גם מקור כוחו, הוא נושא תודעה של יהודי נרדף ומושפל אך דווקא בכוחה ומכוח קירבתו לעולם הגויי בגילוייו החיוביים הוא מנצח. אלא שמורכבות זו נחשפת, בעיקר, בסיום החושף גם את העובדה שבניגוד למוגבלות עולמו של הזקן, שקביעות והעדר שינוי בו, ובניגוד לתנועה ולשינוי, שבחיי הצעירים – הזקן גם מתפתח במהלך הסיפור. גם לזיקנה יש תקווה, אם כי לא מוחלטת.
 
ד.         העלילה: שתי פניו של הניצחון
            כאמור, מתרחשת עלילת ההווה במשך זמן קצר, כזמנה של הפגישה בצהרי היום בגן, ואולי מאז השעה עשר, אך היא מקיפה את כל חייו של רוזנברג, מנערותו בגולה ועד זיקנתו בהווה, כשבתודעתו הוא נסוג לפרקים אל שלבים קודמים בחייו והם משפיעים על תגובותיו ומנמקים אותן.
            האקספוזיציה – כלומר, כלל חומרי "הרקע" הדרושים להבנת הסצינה הסיפורית הראשונה: המקום והזמן, מאפייני הדמות, אירועי העבר וכו' – מפוזרת במהלך הסיפור כולו, עד סמוך לסיומו. זו מוצגת כתהליך אסוציאטיבי של הדמות, אך למעשה מתארגנת כתהליך ההולך וחושף את העבר המאושר והאבוד, אם בנערותו שלו ואם בילדות בנו, עד שהניגוד הבוטה להווה מאפשר לזקן להגיב באופן פעיל.
            ראשיתו של הסיפור בהווה, בציפייה דרוכה לאירוע, שטיבו אינו ידוע עדיין, ובמצב של חולשה, זיקנה, ניתוק מן החיים, בדידות וכאב. תוך הציפייה נחשפת שאיפת העצמאות והניתוק של הבן כמקור כאב, ומשוחזר המפגש המיוחד עם הנערים, המתרחש מדי יום. במפגש זה מתממש הניסיון להימצא בחברת צעירים, הממלאים את מקום הבן. אולם החשש שמא לא יבחינו בו הולך ומתחלף בהדרגה באיום ההולך ומתגבר. סופו תמיד ברגיעה, בהסתלקותם של הנערים. בשלב זה הושלמה האקספוזיציה בעיקרה (עדיין אין הקורא יודע את הקטעים המשמעותיים שיובאו לקראת הסוף): נבנו הקטבים המנוגדים, הוצג האיום האלים והסכנה שחלפה.
            "אולם היום חל שינוי, שיבוש" – מהלך האירועים בהווה סוטה מן השיגרה ומתפתח לקראת מימוש הקונפליקט האלים, שתמיד נמנע ברגע האחרון. מעתה מתפתח עימות דרמטי, המתמתן על ידי קטעי הזכרונות ("הנסיגות לעבר"). ראשיתו במעשה של התגרות, כשהמנהיג וסגנו דוחקים את רוזנברג מן הספסל (מקומו בעולם כמשקיף) ושומטים את עיתונו (קשרו לעולם ולחיים). בחולשת גופו מתקשה רוזנברג להגיב. הוא מנסה למנוע את התפתחות הקונפליקט, רוכן ברכות ובהכנעה ומרים את העיתון. לכן, הצד שכנגד, התוקף, מגביר את אלימותו (העיתון נתלש, מוטח ארצה, הנער דורך עליו) ומביא להשפלת הזקן ולרמיסת כבודו. מה תהא תגובתו? בניגוד לציפיית הנערים שוחרי הקרבות, מגיב הזקן במחשבה על בריחה, נסיגה, הודאה בכישלון. אלא שאינו מסוגל לברוח, שהרי ציפה לפגישה זו ואלימותה טובה מריקנות חייו ומשיגרתם.
            העדר התגובה מצידו מעורר כעס בנערים התוקפים, הכנה להתגרות חריפה יותר, ואף בהלה וחשש בעדינים שבהם, ובייחוד בנערה. עדינותה, ובייחוד קול הזמיר שלה, הוויית הגן הרגוע, מעניקים לו כוח רגעי והוא מגיב במכת-נגד מילולית אך בלתי עקבית, שהרי הוא מצפה להישארותם. לכן הוא שב ומשפיל את עצמו ורוכן להרים את העיתון. ואז, שעה שהוא צופה בגודלן של נעלי הספורט המתאנות לו, הוא חושף את היסוד האנושי שבתוקפיו, המזדהים בתודעתו עם בנו. לכן גם תגובתו מעודנת ("דחק רכות ברגל") ובלתי הולמת, אף מתקשרת במחשבותיו עם רגל הסוס הממושמע בימי נערותו הוא, במולדת, עם אבא ואמא, בעולם הרמוני.
            רכותו מתפרשת לנער ככניעה ותוקפנות הנער גוברת: הוא פוגע לראשונה פגיעה פיסית ברוזנברג עצמו (פוגע בנעלו בכף ידו) ולא רק בעיתון המייצג אותו באופן מטונימי, אלא שרוזנברג, הנזכר בנעוריו, מבקש להגיע למגע ולפיוס עם התוקף (מחייך אליו ואוחז ברגלו). לכאורה, גוברת חולשתו: הוא נזכר בילדות של בנו, באהבה שהעניק וקיבל, במגע האנושי השלם. עם זאת, שם ומנצנץ בו זכר המרדנות של הבן, העשוי לחזקו כמו זכרון נעוריו. החזרה אל הניתוק מבנו בהווה משלימה את גורמי ההתחזקות, וכאשר האלימות מגיעה לשיאה (הנער כבר פוגע בנעלו, בירכו, בגופו) – הוא משיב, לראשונה, בפעולת-נגד אלימה המפתיעה את הנער.
            עתה מגיע שיאו של הקונפליקט: הנער הנעלב מבקש נקמה וחבריו מצטרפים אליו כרכבת דורסנית המחכה לזוז. ידי הנער כבר סמוכות לחלק גופו העליון של רוזנברג, לצווארו, אלא שלראשונה גם סימני חולשה בהן ("ספק נרתעות ספק מאיימות"). עתה, כבשיאה של כל עלילה דרמטית, אין לו לגיבור ברירה אלא לסגת לחלוטין, להודות בכישלון או לתקוף, תהיינה אשר תהיינה התוצאות, ובכך להעניק ערך לקיומו.
            ואז, ברגע ההיסוס הדומה לנסיגה, כשמגיע שיאם של הכאב (המסמרים) וההשפלה (הטלאי הצהוב) – מתלכדים בזקן כל הגורמים המעניקים עוצמה, נעורים וגבריות: "כדור החימה" מצטבר עם תחושת ההשפלה, החיוניות, הקירבה לטבע במולדת הפולנית, והוא הופך ל"רוזנברג": הר של עוצמה, הגורמת לו הנאה כשהוא מרים את הנער וחושף את אין-אוניו ופחדיו; ואף של רכות, הניכרת בהרמת הנער בלא פגיעה (יסוד השושנים).
            בנקודה זו, שבה גובר החלש חסר-הסיכוי-לנצח על החזק, לאחר הפגישה עם עצמו, מפתיעה הפואנטה וחושפת את המורכבות והיחסיות שבניצחון: הרי זה ניצחון, שכמוהו ככישלון שקדם לו, מדומה וקיים כאחת.
 
   ד"ר ארנה גולן - ד"ר ארנה גולן (לבית בן-דרור), גדלה והתחנכה בקיבוץ מסדה שבעמק הירדן. היתה מרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת לוינסקי לחינוך, וכן מרצה-אורחת באוניברסיטה ללימודים מתקדמים במקסיקו-סיטי. נשואה לסופר שמאי גולן ואם לשלומית, איילת, אמנון ושחר.