ד"ר ארנה גולן
ניתוח הפרק "החולה", שהופיע גם כסיפור בספר "המארב"
מתוך ספרה "גבר, אשה תעודת זהות", הוצ. חורב" 2004, ע' 257-253
 
   
מצד תוכנו מציג הסיפור פגישה בין ילד בן 12, ניצול השואה שהגיע בתום המלחמה לבית-יתומים פולני, לבין שליח עברי מארץ-ישראל, המשכנע אותו לעזוב את פולין שבה נולד ולבוא עמו לארץ. אולם עלילת הסיפור עניינה הוא הכרעה בין שני קטבים המתמודדים על אמונו: הקוטב האחד, הפולני, מתגלה לו כחסר-אחיזה, אבל תחילה הוא הקרוב לילד שעל סף הנערוּת, והוא המבטיח, כביכול, ביטחון והמשכיות. הקוטב המנוגד, הישראלי, נדמה תחילה זר ובלתי-מהימן, אך מאומץ על ידו אט-אט, בספקנות ובחששות שאינם פוסקים, כאפשרות של פתרון, שיש בו שיבה לזהוּת האמיתית שנתערפלה באימי המלחמה, כהתבגרות וכראשיתה של החלמה נפשית.
 
 
               התהליך נמסר מנקודת-ראותו של הנער הצעיר; או, נכון יותר, על-ידי המספר שבָּגַר, המספר את הסיפור מנקודת-ראותו כנער, על –פי מידת הבנתו ותחושותיו באותה שעה, בלא התערבות של ראייה מאוחרת ובוגרת. על כן מוגבל המסַפֵּר בהבנתו את מצבו ואת עמדותיו ורגשותיו. אף אין הוא מסוגל עדיין להכרעות אידיאולוגיות מפורשות. מבחינתו אין כאן הכרעה אידיאולוגית בין "מולדת" כארץ שבה נולד לבין "מולדת" במשמעותה הלאומית, אלא חיפוש אחר קומוניקציה כנה, יחס אנושי חם, התקבלות והשתייכות אמיתית, שתאפשר לו להיאחז בחיים על-ידי מציאת תחליף הולם למשפחתו שאבדה, לאחר שנות מלחמה, נדודים ויתמות.
            בחירתו של הנער בקוטב הישראלי נעשית, על כן, תוך מעבר מתמיד בין האירועים המתרחשים בהווה לבין מחשבותיו הנעות אל העבר, שעל פיו הוא בוחן את ההווה בחשדנות מופלגת הנעוצה בנסיונו הממשי.
            כותרת הסיפור, "החולה", מכוונת להתליך זה ולמשמעותו: הילד-הנער היהודי – שנאסף זה עתה, עם סיום מלחמת-העולם השנייה, על-ידי פולנים מבית-יתומים ברוסיה האסיאתית (טשקנט) יחד עם שאר ילדים פולנים ויהודים, שנדדו ברחבי רוסיה בשנות המלחמה – הוא "פצוע" ו"חולה" בנפשו, בעמדתו כלפי העולם (עמ' 242, 245).
על-פי השליח "מחלתו" היא "פסימיזם", ואכן, הפסימיזם ניכר בילד שבסיפור: בספקנות כלפי אפשרות השיקום; בספקנות כלפי מידת האמת שבדבריהם ובהבטחותיהם של המבוגרים, המעלימים, לפי תפיסתו, מן הילדים את העובדות הקשות של החיים לשם השגת מטרותיהם; בספקנות כלפי הפתרון הארץ-ישראלי, שהכזיב, לדעתו, בימי המלחמה, וכלפי זה הפולני, שהאנטישמיות מוסיפה ומחלחלת בו גם לאחר שהעם היהודי באירופה נרצח וגם בפולניה עצמה, שבה הוקמו רוב מחנות השמדה. כך הוא נקלע בין החשד ואי-האמון לבין הצורך הדוחק, אך המודחק, באהבה ובהשתייכות.
            בתחילת הסיפור שליטים הנוף הפולני – "שלג", המסמל קיפאון, ותפיסת העולם של "המטפלת שלנו, הגברת סלינה", שהיא פולנית-לאומנית נוקשה. בהתאם להשקפתה הלאומנית ולעמדתה האנטישמית הנלווית אליה, מוצגים ה"ציוֹנים" כ"אויבי" היתומים היהודים, הרוצים "לחטוף אותם" כמו "הציידים" ביערות פולין; ופולין עצמה מוצגת כ"מולדת האהובה", הדואגת ומצילה כאֵם, ועל כן יש לאמץ את הזהות הפולנית ולגמול לפולין בפעולה לקימומה.
            בשלב זה מוסר הנער-המספר את עמדת המטפלת כלשונה, במבע משולב, כמזדהה עִמה. יתר על כן, הוא נושא בלבו גם טינה משלו לשליחים מארץ ישראל, טינה הנסמכת אצלו על מה שהיה יסוד מוצק בעולמו מלפנים – סבתו, שלדבריה זנח בנה "החלוץ" את משפחתו בסבלה תחת הכיבוש הנאצי, ושאפילו קיללה אותו לפני מותה.
            אלא שכבר בשלב זה נִבעה סדק, שילך ויעמיק, בזהות הפולנית המדוּמה, המִתדמה להיות "מאוששת כל כך"; והסדק הראשון הזה נבעה דווקא מפעולתו של כוח שהוא לכאורה "חלש" – "חיוכו העצוב", היהודי, של השליח, שדמותו מתקשרת בעיני הילד בניסיון הסמלי "להשתחרר מעניבת החנק" ובדוד נוח, שנלקח על-ידי הגרמנים ואבד לו:
            "אבל אני אהבתי מיד את השליח בעל החיוך העצוב. אולי מפני שאצבעותיו הארוכות ניסו לשחרר את צווארו מעניבת החנק שלבש, ואולי מפני שהזכיר לי את דודי נוח שהגרמנים לקחו לעבודת כפייה ולא שב עוד לעולם."
            המטפלת סלינה, היודעת את טינת הנער כלפי ארץ ישראל והמעוניינת לאַפֵּס מראש כל אפשרות השפעה של השליח, מושיבה את השליח ליד הנער, ולא במקרה. אולם מעשה זה שלה סופו מנוגד למחשבתה, כי בכך היא מאפשרת את ההתקשרות ביניהם ואף את קישורו של השליח עם "יוּזֶק ידידי", שהותקף ונפצע על-ידי נערים פולנים, ושבכסאו ישב השליח:
            "הגברת סלינה הושיבה את האורח לידי, במקומו של יוּזֶק ידידי. עיניו החומות של השליח צדו את מבטי ואני חייכתי אליו. הוא השיב לי חיוך בזווית-פיו."
            ההווה, שעה שהוא נקשר בעבר, מעורר בנער הד חם של חיוך, ומאפשר למִפגש החדש להפוך לראשיתה של קומוניקציה אנושית – ראשונה עם מבוגר לאחר אבדן המשפחה.
            אולם קומוניקציה מתהווה זו אינה מתפתחת בקו ישר. נסיגה ממנה מתרחשת שעה שהשליח חודר לצפונות הנער ומבין את התרפקותו על ניחוח הלחם כהרגל משנות הרעב, מה שמתפרש לילד כחישוף של חולשה. בעולם הקשוח, המוכר לילד, אין מקור לחולשות: הן מביאות למוות או נתפסות כחטא מוסרי, שראוי לסלוח עליו ליתומים בלבד, כדברי סלינה. המטפלת אינה עשויה להציע לנער הבנה אנושית, אולם גם השליח נדחה בתוקף על ידו, שכן הוא חושש מהשפלה ומפגיעה נפשית נוספת וכואב את העדר ידידו:
            "'לא עניינך', זרקתי מפי... לא ביקשתי שיהיה שותף לי. החליפה שלו לא מצאה חן בעינַי, לא הפנים המגולחים האלה, כמו פנים של אחד שׂבֵע."
            השליח אינו נסוג. הוא מוסיף לגשש אל הנער, מבין לנפשו כקורא מחשבותיו וכשותף לחוויותיו הקשות ("גם אני רעבתי") – ומצליח לפרוץ את חומת החשד ואי-האמון ב"שִקריהם של המבוגרים", כשאינו נרתע מלגעת במישרין בכאב המוצנע תחת הבוז המופגן ונוקט עמדה של תקווה בלשון פשוטה ביותר וסמכותית כאחת: "יוּזֶק יבריא". כאן מתעורר בנער אמון ראשון בשליח ובקיומה של ארץ ישראל כאפשרות של הצלה, משום שהבטחת השליח נראית מוצקה, נשענת על עובדות: מִירָה – שמדברי הנער ניכר שאהב אותה וגילה ביחסיו עִמה את ראשית התבגרותו המינית – אכן נסעה ל"פלסטינה" עם "הציונים האלה".
            עתה דרושה לו הוכחה נוספת, שאפשר שיֵצאו מבית-החולים גם אנשים חיים – ולא רק מתים, כפי שלימדוֹ נסיונו המר. להשגתה הוא מתגרה בשליח. אך כשזה מבטיח תפיסה אופטימית, מבטיחה חיים, מתעורר בו הרצון לדעת עוד עליה. היפתחותו של הנער מביאה את השליח לחשוף את מטרת בואו בפני כל היתומים וסלינה, העומדת על משמרה, מביאה לסילוקו מן השולחן. אלא שהתמורה בנפש הנער כבר בעיצומה: עולמו של השליח נראה לו עתה כ"משהו קסום, מבטיח, מכושף" (עמ' 242). אופיו האגדי של עולם זה עדיין אין בו משום בית אנושי, אבל יש בו משקל-שכנגד לאגדת "הציידים".
            לגבי הקוטב המנוגד, הפולני, נפתח, לעומת זאת, תהליך של משיכה ודחייה כאחד. עתה מתברר, כי ביקש לאמצוֹ משום שחיפש במטפלת תחליף לאֵם. הוא מתרחק ממנה משום שהיא ממירה את יחס האהבה בניסוח אידיאולוגי מגנה, ואת תפקידה כְּאֵם היא מייחסת ל"מולדתנו האהובה". לכן, כשהיא מזמינה אותו לשיחה, הוא מבחין לראשונה ביסודות "שלא אהבתי" בהופעתה החיצונית. עדיין הוא כמהַּ לקִרבה אליה, לקול הפעמונים החם והצלול שלה, אבל אז נחשפת משיכתו אליה כּמשיכה אסורה אליה כאשה, והוא בוש במחשבותיו ורוצה לברוח. הוא אף נדחה ממנה ורואה את פגמיה משאין היא מגיבה ברכּות אלא מגנה את השליח, אך שוב הוא מוצף ברגשי כמיהה אליה, מזכּיר את אמו ונכסף למגעה של האם-האשה. כמיהתוֹ נקטעת על ידה בּגסוּת ובגינוי ואז לא נותר לוֹ אלא הקוטב האנושי, הסלחני והמבטיח, שאין בו פיתוי אסור וכוזב אלא סמכוּת וערך (השליח נראה "גבוה" לנער היושב "מצומצם") ויש בו כדי למלא את מקום הערכים הקודמים (הוא יושב "מתחת לתצלומו של נשיא פּולין").
            עדיין אין הנער חדל מהתגרויותיו, אולם שאלותיו נסבות עתה על החשוב לו מכּל – ידידו שנפצע, הנערה שאהב והבית. תשובותיו הישירות והכנות של השליח, המעז לגעת בכאב האובדן, ממוטטות אז את העמדה הצינית שעל-פני-השטח, המגוננת עליו מפני פּגיעה. הוא מתנצל ואף מעז לחשוף בפני השליח את כאבוֹ, הכּרוך במוֹת סבתא ובמה שנראה לה כהפקרתה וכהפקרת משפחתה בידי בנה שבארץ ישראל. השליח, המותקף כנציג היישוב בא"י, אינו עוקף את האמת כדרכה של סלינה. הוא מתייחס ישירות לשאלה הקשה על מידת עזרתו של היישוב ליהודי אירופה בתקופת השואה, ותשובתו מגומגמת, רעועה למדי ומגלמת חולשה. למרות כובדו של הנושא, לא תוכנם של הדברים אלא הטון שבו נאמרו, הוא המביא לפּיוס: הנער חש עצמו לפתע שווה בערכו לשליח ומפייסו בדברי אבא, כּגדול. אף אין בו לעג, אלא בקשות לעתיד:
            "'בכל מקום קשה ליהודים', ביקשתי לפייס את השליח בפתגמו של אבא. לא רציתי שיֵלך. ביקשתי לעכבו. שיספר לי כמה טוב יהיה בא"י."
            את מקום השלג, שבפתיחת הסיפור, ממלאים עתה תיאורי השמש, הים, פירות הקיץ והפיתה הישרלאית. גם סלינה המטפלת, שיחס הנער כלפיה היה מסובך ומלווה רגש אשם, מומרת עתה במִירָה בת-גילו וביוּזֶק ידידו; והשליח מתקשר באבא, כממלא את מקומו; "סיפרתי לשליח שאבא אף הוא הבטיח"... נוצר מַעֲבר להזדהות עם דמות אב, בתהליך של התבגרות.
            אלא שעדיין יש להשלים את הבהרת ההבדל שבין העבר לעתיד. הנער הפגוע רוצה להיאחז בחיים מחדש, אך אינו יכול לנפנף מעליו בהבל-פה את נסיון העבר, השולל את החיים, שהוא בשבילו אמת ממשית יותר מן ההבטחות היפות לעתיד. הוא מקשר את הבית המובטח בארץ ישראל עם בית-היתומים בטשקנט שהכזיבה, ואת ערכי הקיבוץ הישראלי עם הסיסמאות הריקות של רוסיה הקומוניסטית, שהמציאות טפחה על פניהן:
            " אבא אף הוא הבטיח שבטשקנט נחיה כמו בגן-עדן... אבל אבא מת שם, ואמא הצטרפה אליו אחרי שנה..."
            "גם ברוסיה (כמו בקיבוץ) קוראים האנשים זה לזה 'טובארישץ', כלומר חבר, ובכל זאת רע מאוד היה לנו..."
            השליח מזהה את בעיית היסוד: לא דיוק בתואר ובהגדרה מחפש הנער, אלא החלמה מן הפגיעה הנפשית שערערה את אמונו בעולם; והוא מגיב על החיפוש המגשש הזה בחשיפת האמת, תוך מגע גופני קל, שיש בו משום קִרבה נוחה ללא מבוכה, ובלשון המעמידה את הדברים במקומם:
            "השליח החליק באצבעו על חוטמי, יש הבדל, פסימיסט קטן."
            משנחשפה האמת – נכבש הנער לשליח, כופר במחלתו ("אני לא חולה") ועומד על סִפָּהּ של ההחלמה ושל הבגרות. בסיומו של הסיפור נשלם, איפוא, תהליך ההכרעה בין הקטבים ובין הזמנים (פולין-עבר – א"י-עתיד), שמשמעותו היא בחירה בחיים, שהם בבחינת המשכיות והשתייכות אמיתית.
            התהליך נמסר בסיפור בדרכי עקיפין – במובלע, בדיאלוגים קצרים ודחוסים, בלשון סמלים. אין התהליך מפורש, משום שהמספר-הנער אינו מודע לו או שאינו רוצה לחשוף את נפשו. הקורא הוא המשחזר את הקישורים המובלעים שבין הדברים: בין דיבור למניעיו, בין "דעה" לרגש שביסודה, בין הווה לעבר ובין שלב לשלב. כן עומד הקורא על הסמלים, השלובים בתיאורי הנוף, בהופעה החיצונית, בתנועות או באובייקטים. באופן זה סיפורו של הילד-הנער נותר תמים ואותנטי מראשיתו עד סופו, ועם זאת עולה מתוכו, בעדינות וברגישות, מלוא המשמעות המורכבת של ההתרחשות המתפתחת.

-----------------------------------------------------------
הוצ. "חורב", 2004, ע' 253-257, על פרק מספרו של שמאי גולן: "באשמורת אחרונה", הוצ. מסדה, 1963.
 
   * ד"ר ארנה גולן - ד"ר ארנה גולן (לבית בן-דרור), גדלה והתחנכה בקיבוץ מסדה שבעמק הירדן. היתה מרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת לוינסקי לחינוך, וכן מרצה-אורחת באוניברסיטה ללימודים מתקדמים במקסיקו-סיטי. נשואה לסופר שמאי גולן ואם לשלומית, איילת, אמנון ושחר.