ד"ר ארנה גולן
ניתוח הפרק "השחרור", שהופיע גם כסיפור בספר "המארב"
מתוך ספרה "גבר, אשה תעודת זהות", הוצ. "חורב" 2004, ע' 268-263
 
   
 
 
כותרת הסיפור יש בה כדי להַתוות מפתח למשמעותו ולמבנה עלילתו. ניתן לראות בכותרת הַכְוונה לסיטואציה החיצונית, שבה שרויים גיבורי הסיפור: ניצולי השואה שוחררו זה עתה ממחנות ההשמדה (יהודה), מן המנזר שבו מצאו מחסה (קלרה), מן המִסתור ביערות שבהם נלחמו הפרטיזנים בצבא הנאצי (שץ) ומאימי המלחמה והשואה (שאר הנערים והנערות). הדמויות הללו, שארית הפליטה של העם היהודי שנרצח, נאספו על-ידי שליחי היישוב היהודי מארץ-ישראל וכונסו ב"טירה צרפתית מבודדת" לקראת השחרור המלא: יציאה מאירופה בספינות מעפילים, בעלייה שכונתה "בלתי ליגאלית" משום שנאסרה על-ידי השלטון הבריטי בארץ, והצעירים בהם עברו אימונים שהכשירו אותם להצטרף ל"הגנה" ול"פלמ"ח".
            אולם מעבר לכך, מכוונת הכותרת אל לב לבו של הסיפור, בְּמצוֹתהּ את התהליך הפנימי המתרחש בעלילה: שחרור, היחלצות מיוסרת של הדמויות הראשיות מתפיסת-העולם ומן המטענים הנפשיים, שכבלו אותם לעברם, מנעו מהם את ההיפתחות אל העתיד ובנו חיץ של זרוּת וניכּוּר בין הניצולים לבין השליח, המסמן להם את עתידם.
            מרכזיותו של תהליך השחרור-תוך-כאב היא שקבעה את מבנה הקטעים, כפי שהובלט באופן הדפסתם. לקטעים קצרים של התרחשות חיצונית, בפעולה או בדיבור, נלווים קטעים נרחבים יותר, המתמקדים בהתרחשויות הפנימיות שבנפש הדמויות, בעולמן הפנימי. מיעוט הפעולה והתיאור ולעומת זאת ההרחבה במתן המחשבות והזכרונות, מתחייבים מן השחרור החיצוני: הרי זה מצב חדש ובלתי-מוכּר, שבו נתבעים שני הקטבים שבסיפור להגיע לכלל מגע פיסי ונפשי, אך חזרות ומטעני העבר מוליכים אותם דווקא לעימות חריף ודרמאטי. אמנון מונחה על-ידי ערכי הפלמ"ח וההווי ששרר בו ובא אל המִפגש מתוך תחושת שליחות אך גם מתוך רגש עליונותו של "הצבר" על "אחינו המסכנים", שאותם הוא בא להפוך ל"צברים"; ואילו הניצולים, המיוצגים על-ידי יהודה, רדופי מוות, כאב ואשמה, מסתגרים בחבורתם, השותפה ללשון ולסבל, ואלה בולמים אפשרות של התקרבות לזר. אולם דווקא הכרח המִפגש פותח תהליך של שחרור ממועקות פנימיות על-ידי חשיפתן, ומכוח הנכונות להביאן למוּדעוּת. אף אמנון נדחף לתהייה על מידת ההתאמה של מושגיו ואישיותו למציאות החדשה. וכך, בסיומו של תהליך מהוסס, רגיש וכואב של התמודדות פנימית, ודווקא לאחר רגע של שיא בעימות, הנראה ככישלון, מתאפשר המגע הידידותי, מתמוטט החַיִץ הלשוני וצומחת תחושת ה"יחד", ההשתייכות לגורל אחד ולכלל אחד.
            מבנה דרמאטי ורב-שלַבִּי זה, הנבנה על רצף של מעברים – הן בתודעת אותה דמות והן מתודעתה של דמות אחת לזו של דמות אחרת – מעמיד בהכרח מספֵּר כל-יודע, המוסר את הפעולות ואת המחשבות ויש בכוחו לדעת את הנסתר מעין כל.
            חתירת המחבר לבניית רצף זורם בקריאה, היא אחד הטעמים למסירת המחשבות והזכרונות ב"מבע משוּלב". כלומר, במבע המתנסח בגוף שלישי, המעיד כי המוסר הוא המספר (למשל, "אמנון ידע שהמבחן הגדול יגיע"). עם זאת, סימנים לשוניים ומושגיים מעידים כי מובלעים בניסוח נקודת-תצפיתה של הדמות ודרכי הניסוח שלה. למשל: אמנון מכין את עצמו במשפט הנ"ל לעמידה בשליחותו – על פי הנורמה של "מבחן", שבו חייב הלוחם להוכיח את עצמו. במשפטים אחרים מעידות המלים "הִנה" או "עתה", שאמנון הוא החושב, משום שהוא בוחן את הדברים מנקודַת עמידתו שלו בזמן ומזרז את עצמו לפעולה. שילוב מבּעהּ של הדמות במבּעו של המסַפֵּר מאפשר גם להקציע את הניסוח, לתמצת את התיאור ולכוון ביתר בהירות למשמעותו.
            המחבר אף מבליע בדרך המסירה של המספר ובמבע המשולב משמעויות נוספות – עתים אף סמליות, כמו בכותרת הסיפור – המאירות את ההתמודדות הסמויה והרגישה ביתר עמקות. בכל מעשה, תנועה, דיבור או מחשבה מרומזות, אפוא, משמעויות נוספות ועל הקורא לחושפן, לקַשרן ולצרפן לכלל תהליך שלם.
            למשל, שמותיהם של גיבורי הסיפור. לשליח הצעיר – שם צברי, אמנון, שמקורו במקרא והוא חוּדש בארץ כביטוי לתחושת הקשר המתחדש בציונות עם ימי התהוותה של האומה במולדתה. שץ, שמו של הפרטיזן המבוגר, מסמל את זיקתו למורשת היהדות שנתקיימה בגולה. האותיות ש"ץ הן ראשי-תיבות של "שליח ציבור", כינוי מקובל לחזן בבית-הכנסת. ואמנם, זיקתו של שץ למסורת משתקפת בלעגו לאמנון כמבקש למלא את מקום "המשיח", והוא אף היחיד היודע עברית על בוריה. שמה הלועזי של הנערה קלרה, מסמל את המטען הנוצרי שקיבלה בחינוכה במנזר; ואילו שמו של יהודה – את המימדים השונים שבאישיותו: שייכותו למעגל העם היהודי שנרצח וזיקתו למורשת היהדות. הוא מכיר את מנהג הכּפָּרוֹת שבערב יום-הכיפורים ואת הפסוקים הנאמרים בשעה שמסובבים את התרנגול סביב הראש: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כּפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אכּנס ואלך לחיים טובים ארוכּים וּלשלום". יהודה הוא גם זה שדוחה, ברוח היהדות, את האפשרות שהוּצעה לו על ידי הקצין היהודי-רוסי, לרצוח את הנאצי כנקמה. אין תימה, ששמו מסמל גם את הפוטנציאל הטמון בו להפוך ללוחם למען עצמאות ישראל, ברוחו של יהודה המכבי.
            כל התופעות הללו מחייבות קריאה קשובה של הסיפור ברצף שבו הוא נמסר, תוך צירוף פרטי רקע ותפיסות-עולם מתוך רצף המחשבות וחישופן של המשמעויות המובלעות בטקסט.
            הסיפור נפתח בתיאור מצב, שמובלעים בו באופן סמלי היחסים בין שני הקטבים, שמוטל עליהם להגיע לכלל מגע באמצעות אובייקט מתוֵוך – המקל. בכך מסתמנת גם ראשית העלילה: "הם", אנונימיים עדיין, מקיפים את אמנון במעגל בלתי מזוהה, ואילו הוא – המצוי יחידי במרכז – מזוהה בשמו ובתפקידו וחייב להפעיל את המעגל שמסביבו, ועולה שאלת-היסוד המתווה את כיוון העלילה: היעלה בידו להגיע אל המעגל הזה אם לאו? אף מתברר שהתיאור, הנמסר לכאורה על-ידי המספר ובאופן אובייקטיבי, צמוד לנקודת-תצפיתו של אמנון, שהרי לגבי דידו הדמויות הן בחינת גוף שלא לבש עדיין זהות ספציפית. בכך נפתח החלק הראשון של הסיפור (עד למשפט: "יהודה הבחין באגלי הזיעה"), שׁכולו נמסר בצמידות לנקודת-תצפיתו של אמנון: למאמץ הפענוח של זהות ה"הם", להבנת תגובותיהם של "הפליטים" ולבחינת עמידתו הוא במבחן.
            כמשתמע מן הדברים, נקלע אמנון לשתי תחושות סותרות: האחת של סמכות וידע, שהרי הוא "במרכז" והוא הבא להעביר את הווי הפלמ"ח ואת אימוניו "להם"; והאחרת – של פקפוק בכוחו וערעור בטחונו, כפי שמעידים קולו הצרוד, הבדיחה שנועדה לשבור מחיצות והתבוננותו ב"הם", שתגובותיהם מפריכות את צפיותיו. הקוטב שממול אינו נענה. הראשים מושפלים, מתנכרים ומדוכאים, והרגליים מדשדשות ללא כוח, שכן לא "התחממו" לא לאימונים ואף לא להיענות רגשית.
            כשאמנון מבקש לייצב את סמכותו ובטחונו ("חזר כמציב נקודה"), מסתמנת לו, לראשונה, דמות הפורצת את מסך האנונימיות – שץ. אלא שדמות זו של הפרטיזן, שהיה לוחם כאמנון והוא יודע עברית כמותו ואף מבוגר ממנו, מערערת על סמכותו. תשובתו הנחרצת וההיאחזות במקל מקנים לאמנון שנית ביטחון ואף מעוררים היענות מהוססת, ראשונה: עיניים נתלות בו, מעט חיים. אלא שדווקא היענות זו, המחייבת התייצבות מולם, מעוררת באמנון תהליך של תהייה פנימית על הזיקה שבינו לבינם. עדיין הוא קולטם במונחים כוללניים, כפי שהודרך לכך בארץ, והמשותף למונחים הללו – "הפליטים", "אחינו המסכּנים" וכו' – הוא רגש של רחמים, שהזדהות ועליונות משמשות בו כאחת. אין תימה, שהוא מפרש את רגשותיה של קלרה – הדמות השנייה הפורצת מן האנונימיות ובניגוד לקודמה מושכת אותו – כלפי שץ כרחמים. ההתרסה, הרצון למלא עבורה את מקום שץ וההכרה בנצחונו העתיד מכוח האידיאל הארץ-ישראלי להפוך את העולם לצברים ולעברֵת את שמם, שבים וּמאַזנים מעט את בטחונו העצמי שנתפוגג.
            אך גם בהרמת הקול ובפעולות הפיסיות המורגלות אין כדי לסלק את הספקות, הגוררים אותו שוב להתכנסות בעולמו הפנימי תוך שתיקה. חולשתו גורמת לו אז להבחין ביהודה – דמות נוספת, מתגרה, הפורצת מן האנונימיות. הוא מבקש לטעת ביטחון בעצמוח, שיוכל לגבור על ההתנגדות אם יסולק האנטגוניסט (גיבור-הנגד) ש"ץ, אך עולה בו גם הֵד מעולמו הארץ-ישראלי, המלגלג עליו כקול פנימי שלו, והוא נאחז בהנחיית המ"פ בעל הסמכות ליצירת המגע בין הלבבות קודם לשיתוף-הפעולה.
            התעצמות בטחונו של השליח הצעיר, הנזקק לתמיכת מפקדו, משתקפת באירוע חיצוני, מקרי לכאורה: הרוח מעיפה את כובעו של שץ, שֵׂיבָתוֹ נחשפת כאילו נגלה בקלונו והוא מנוצח, בעוד אמנון הוא הלוכד את הכובע. אלא שברגע הניצחון-לכאורה מתייצב מולו האנטגוניסט האמיתי – יהודה, בן-גילו לערך, המזדהה עם שץ וכואב את השפלתו. ואכן, משפותח אמנון, שגבר זה עתה על החשש, בהרצאה מתגרה בגנות הפחד, מתייצב יהודה נגדו ומטיח בו את הכינוי "שקרן" – מן הסתם על סמך נסיונו במחנות ההשמדה, שבהם שימש המקל כלי רצח.
            בשלב קריטי זה של ערעור על סמכותו, שעה ששַץ תומך ביהודה במעשה התרגום, רק גורם פנימי מבין "הפליטים" עשוי לסַייע לאמנון לְיַיצבהּ – קלרה. קלרה מהסה אותם, מותקפת על-ידי יהודה המרמז בגסות לאהבתה לאמנון, שבה ומותקפת ביתר חריפות; אך דווקא אז היא חורגת מרגש אהבתה, המשתקף בעפעפיה ובריסיה הרוטטים, ועוברת לגינוי מוסרי לגסותו של יהודה. מִשהוא מבקש ליצור חַיץ בין "משלנו" ללא "משלנו" ומציג אותה כבוגדת בחבורתה, היא מצהירה בתוקף על יחסיה עם אמנון ומתייצבת לצידו. נצחונה על יהודה מאפשר אז לאמנון לרמוז לשץ ש"תפקידו נסתיים", שכן מעשה התרגום, שאמור היה להיות מקרב, הפך לחַיץ והמתרגם הפך למתחרה.
            עתה, עם ההתייצבות פנים אל פנים מול החניכים, שוב מתכנס אמנון בנפשו. אבדה לו הוודאות המוצקה בכושרו הוא ובמושגים הכוללניים הנוסחאיים, שסופקו לו לגבי הקוטב שמולו. דעותיו המוקדמות מתערערות: שץ אינו דומה לפרטיזן רוסי פרוע, יהודה מתנכּר אליו בלא שיבין את הטעם לכך, ואילו את קלרה הוא מוליך שולל, כשאינו מספר לה על חברתו מיכל.
            חולשתו של אמנון, המסתמנת כלפי חוץ באגלי הזיעה, מעוררת ביהודה, הנוטה להזדהות עם החלש והנפגע, דווקא אהדה לאמנון והיפתחות כלפיו, שתחילתה ברגש של אֵימה. זינוקו הנחוש של אמנון מעורר בו את הפחדים הקשים מן הקאפ"ו במחנה ההשמדה. אולם אמנון, ברגישות מפתיעה, נמנע מלהכות במקלו, משיק את מקלו רק בזה של קלרה, הבוטחת בו, עושה זאת כגילוי של אהבה ומכוונו אף כלפי יהודה, שבטוהר שבו הוא חש.
            עם היפתחותו של אמנון לנפש הזולת, ניתן לו לשוב אל מרכז המעגל, ומקור בטחון נפתח בו שיוכל לעמוד באתגר. במחשבותיו הוא מבקש להוכיח שאינו נופל מחבריו בארץ, שהוכיחו זה עתה את עצמם בפיצוץ הגשר. עידוד הוא שואב מכך שאף הוא כבר הוכיח עצמו, שהרי לא גילו את "הסליק" שהטמין במטע, והרהוריו גורמים לו שיפרוץ בתרגוּל עז ובוטח, מהיר ושוֹצֵף.
            תגובתו של יהודה, שמֵעתה מתמקד המסַפּר בנקודת-תצפיתו ובעולמו הפנימי, מעידה שאמנון היה בוטֶה מדי בתִרגולו ואיבד את חוש המידה בבטחונו. חבטות המקל של אמנון נחלפות ליהודה בחבטות מקלותיהם של הגרמנים והוא אף נקשר, על דרך האסוציאציה, במקל שבגרזינו של מרדכי הנגר שנרצח. כל אלה מעלים לתודעתו את האימה, את הכאב, את תחושת אין-האונים ואת רגש האשמה הנורא. בזכרונו עולה תמונת הקצין הרוסי, שקרא לו לאחר כיבוש המחנה להרוג באותו גרזן, על האדמה הקפואה המסמלת את קפאון המוות, את "הרוצח שלך", את רוצח משפחתו. אלא שדווקא אז נחלפו לו פני הרוצחים, המובסים והמאויימים, בפני אביו שנרצח.
            אל תוך הרהוריו של יהודה חודרת באותו הרף-עין קריאתו של אמנון, משום שהיא מתקשרת בתוכנהּ לקריאת הקצין הרוסי, והיא מחזירה אותו למציאות ההווה – ממנה הוא שב ונהדף אל כאב העבר מכוחן של המלים ביידיש, שבהן מגשש אמנון לקראתו ומעורר בו את זכר אביו. אמנון מזוהה אז בנפשו עם אביו המת, שציווה עליו להציל את חייו – ולוּ גם במחיר זניחתו והליכה "ימינה", לכיוון החיים האפשריים. תיכף לכך מזכיר לו אמנון את הניגוד המוחלט, את הקאפ"ו במחנה. זה מעלה בו את הזיכרון הצורב של הרגע שבו לא היה מסוגל לממש את הנקמה שהוצעה לו על-ידי "הקצין הרוסי", המתגלה כיהודי דובר יידיש וכלוחם, המבקש לנקום את נקמת עמו. יהודה לא יכול היה לנקום ברוצחים, שהפכו מובסים וחסרי-אונים בדומה לקורבנותיהם. הוא אף נקלע לדילמה, שאפילו ירצח אחד מהם לא יהיה בכך משום נקמה על רצח בני משפחתו כולם, ולא יהא בכך כדי לאפשר לו סגירת החשבון של השמדת עמו (כמשתמע מהאמירה בשעת "כפּרות") ופתיחת חיים חדשים.
            קריאתו של אמנון, הרואה בו לוחם אמיץ בניגוד לזיכרון המר של אין-האונים והעדר-המשמעות שבנקמה, מחַלצת אותו מן ההתכנסות בעולמו הפנימי ומשיבה אותו למציאות. אולם הוא צופה בלגלוגו של שץ לאמנון ובכשלון חבריו, כשהוא ניצב יחידי אל מול אמנון וחייב להוכיח את עצמו. הכורח הזה לעמוד במבחן הודפו שוב אל העבר ומעורר בו את זכר מה שנראה בעיניו ככישלון: פני הגרמני המובָס, הדומים באימה שבהם לפני אביו המעונה, שנידון למיתה ברגע הסלקציה. משביקש אז לנקום והגרמני צִיֵית לו וניצב מולו, עלה בו זכר הרגע שבו נטש את אביו, העמיד פני בוגר ונשלח "ימינה", בעוד אביו מושפל ומעונה נשלח למוות. אף על פי כן לא עמד ביהודה הכוח לנקום, משום שלא היתה בו היכולת לחרוג מדפוסי הציות-מתוך-אימה במאבק על המשך החיים, והוא קורס ונשבר. על כן, הלוחם היהודי-רוסי, הנוקם את נקמת יהודה, שופטו כפחדן ובז לו.
            היחָלצוּתוֹ של יהודה מזכרון האימה, כשלונה של הנקמה ורגש האשמה המיוּסר, מפתיעה למדי: הוא מסתער לפתע על אמנון ומבקש לפגוע בגולגלתו. השליח שמח על המעבר של חניכו לאקטיביות, אך ספק אם הוא מבין את מניעיו. הצורך הדוחק ביהודה לפרוק את כל חמת הזעם ואין-האונים, שנצטברו בו, והדמיון בין חבטות מקלו לחבטות מקלותיהם של הגרמנים, מביאים אותו להתפרצות בוטה ותוקפנית. אמנון, שאינו מודע לתנודות-הנפש החריפות והמנוגדות ולקישורים נעדרי הבסיס המציאותי-הגיוני, שנתרחשו בזיכרונותיו של יהודה, אף טועה ומעודד את חניכו במלים גרמניות שרכש מסָבתו. שהרי אינו מוּדע לקונוטציות שלהן ולהתקשרותן לקריאות הגרמני לאביו של יהודה הנשלח למוות. בעיניו הוא מצטייר כ"יהודה המכבי", כבעל פוטנציאל של לוחם בפלמ"ח, והוא מגשש לקראתו בפירורי לשון משותפת. דווקא מתוך רצון טוב ופתיחות, שוב הוא מגיע לכלל הפרזה בוֹטה ומציג עצמו כגרמני, על מנת לשחרר ביהודה את הפוטנציאל החבוי.
            בּוֹטוּת זו קוטעת באחת את המגע. דומה, נכשל המאמץ כולו. למעשה, מעידות המלים המהוססות "א-תה אמ-נון, שדווקא אותה הפרזה כפתה על יהודה לקטוע באחת את טשטוש החַיץ שבין התחומים והזהויות, הזמנים והפעולות. הוא שב למציאות ולהווה ואין הוא מוכן לקבל, אפילו כאפשרות של סימולציה, את אמנון בזהות כה נוראה. הוא מכיר באשמה, שכן זו נטייתו המוסרית, ומבקש ידידות. בקוטב שמולו גובר אף אמנון על הריחוק וההסתייגות מן הפליט שזרועו מקועקעת. המגע של נפש בנפש, שכמעט לא היה לו סיכוי, מושג, ועִמוֹ מושגת גם ההכרה בזהות האמיתית הלאומית ובשותפות הגורל.
            והקורא? הוא מגיע להבנת הנורמות של הטקסט: גם במציאות חמורה וקשה, שבני אדם ניצבים בה בשני קטבים מנוגדים ומרוחקים – מתוקף נסיונותיהם האישיים והעדר קומוניקציה אמיתית – עשויה ההאזנה הקשובה והרגישה של האדם לעצמו ולזולת, תוך חישוף רבדי הנפש הסמויים ובחינתם מחדש, להביא לכלל מגע מיוחל, לשיתוף וּלְקִרבה.
 
   ד"ר ארנה גולן - ד"ר ארנה גולן (לבית בן-דרור), גדלה והתחנכה בקיבוץ מסדה שבעמק הירדן. היתה מרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת לוינסקי לחינוך, וכן מרצה-אורחת באוניברסיטה ללימודים מתקדמים במקסיקו-סיטי. נשואה לסופר שמאי גולן ואם לשלומית, איילת, אמנון ושחר.