"על אסופת סיפורים קצרים",
מאזניים, ניסן-אייר תשל"ו-1976
 
            שמאי גולן: בריחות למרחקים קצרים, ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד "מסדה", 1975.
 
 

תופעה רווחת ומקובלת היא, כי תחילתו של מספר מתבטאה בכתיבת הסיפור הקצר, וממנו יש שהוא מגיע אל היריעה הגדולה של הרומאן. לא כן אצל מספרנו. רקע צמיחתו בפולין, כל אשר ינק בימי ילדותו בהוויה היהודית ובאווירה הגויית, ועד אשר עלה ארצה כנער ניצול-השואה וחידש בה את חייו – חותמם טבוע דווקא בתמאטיקה מגוונת וביריעה נרחבת של ראשית יצירתו הסיפורית, כמו הרומאנים "באשמורת אחרונה", "אשמים" ואף ברומאן "מותו של אורי פלד".

 
              
            והנה פונה שמאי גולן מן הדרך הראשית הזאת, במעלותיה ובמורדותיה, ומבקש נתיבו של סיפור קצר ומרוכז, עם כל הכרת הבעיה המבנית והאמנותית שלו. לדעתי יש בכך לא רק פנייה צורנית אלא גם מיפנה תוכני. אנו קוראים בספר הנ"ל ונוכחים לדעת שכל הסיפורים שלפנינו סיפורי הארץ הם, מעוצבים כתמונת עולמו של בן הארץ; סיפורים הנפעמים מתוך המציאות של תחומי החיים בארץ-ישראל ומונעים ברוח המאבק וההתרוננות של מהלך החיים האלה. אפילו הסיפור האחד שבספר "הפטרון מארץ הקודש", אפיזודה המתהווה אי-שם באווירת המידבר המקסיקאני – גם הוא נושם כולו רוחה של ירושלים ומבליט הכרחיותה של ארץ-ישראל בשביל היהודים הנפוצים ברחבי תבל, שתמיד הם זרים ושנואים, נלעגים בבריחותיהם ועלובים באשליותיהם.
            בשמונת הסיפורים שבספר מעוצבות דמויות מפינות שונות של הוויה ארץ-ישראלית, בני מעמדות ובני דורות המבקשים תיקון בחייהם האישיים והמשפחתיים; אנשים היודעים את הקשה שבתוכם פנימה ואת הסבוך שמסביבם, שואפים לטוב מזה, נלחמים להישג-מה – ואנשים נרעדים ונבהלים הנתקלים בחומה של חברה מתנכרת ואין להם אלא לרחם על עצמם.
            עייפותו ובדידותו של בהרב – איש הקיבוץ הוותיק, שמכאן אינו יכול להסכין עם מותה הפתאומי של רעייתו האהובה, ומכאן ילדיו שעזבו את הקיבוץ ואין עוד הבנה בינו לבינם – הן המהלכות כהשפלה אנושית בסיפור "ברושים בשלכת". בתו שרונה, הלכה אחר מישהו ש"עיניו עוטות דוק של אטימות", ובנו יורם נסע ללמוד ציור לפאריז, מקום שם העצים והצבעים "אין למצוא כמותם בשום מקום בעולם". כאשר יורם מגיע ללוויית אמו, "מזוקן, במכנסי ג'ינס מרופטים, וציפרניו מנוקדות בכתמי צבע - - - נע זקנקנו הבלונדיני מתחת לסנטרו כמצייר אף הוא את פאריז", אך הצעיר "השתמט מלפגוש את בני כיתתו". – ובהרב עצמו בקיבוץ? "מאז מותה של פנינה לא בא איש לחדרו, והוא לא זימנם - - - וגופו נימוק והולך תחתיו, והוא טעם מראשית כליונו". וכאשר בהרב בא ירושלימה ומתארח אצל בתו ובעלה וילדיה, ופתאום – מתוך עומק בדידותו – הוא שואל: "אולי תמצאו לי מקום עבודה בירושלים?", נבהלת שרונה: "למה לך עבודה, אבא?" וחתנו של בהרב פוסק: "אדם בגילך לא ימצא עבודה". על בהרב לחזור למעגל בדידותו הכאובה, עד נשימה אחרונה.
            בדומה ללבו המרוקן של בהרב, כן עולמו המתמוטט של המורה סגל בסיפור "בשעת עייפות נוראה". אדם שמבקש השראה, באה עליו המועקה. ביתו אינו בית. אשתו, זרות בה; אשה מתאכזרת. בנו עולב בו, מטיח כלפיו דברים בלעג, בבוז. מחנק של שנאה והשפלה. אדם שרוי בחלישותה של לאות, בודד עד מוות.
            כיוצא באלו דמויות אחרות – יחידים בסבלם ובסבלנותם, אנשים המתייסרים בחשבון נפש עולמם – דמויות המוארות בפנימיותן העצובה, מלאת התוגה; אך דומה עלי כי מתוך שמונת הסיפורים שבספר, שניים הם הבולטים בייחודם: "השיבה" ו"מיטת הפאליסאנדר של הגברת אלדובי". רוצה לומר, על שום חריפות הקונפליקט והדואליזם המבוטאים בהם.
            סיפור "השיבה" מספר על גורלו של אחד איתן, אשר לחם במלחמות הארץ ועתה הוא מתמרן את חייו בכיסא-גלגלים, איש מעונה אבל חפץ חיים; וסיפור "מיטת הפאליסאנדר של הגברת אלדובי" מספר על עגמת חייו המפוררים של אחד נפתלי, שאמנם נמלט מן הגולה, נקלט בקיבוץ ואף עומד להיות אב לתינוק, אך יום-אחר-יום נבהלת עליו נפשו ממראות האימה של הגיטו, עד שחבריו ואשתו נאלצים לאשפזו באותו הבית שרופאיו חייבים לנקוט שיטת ריפוי בהלם, או להלעיט אדם בגלולות מערפלות ומרדימות, ואין מוצא עוד. בקצרה: זה נפגע בגופו ורוחו עליו שלימה, וזה גופו שלם אך רוחו מתמוטטת והולכת, והיא זועקת על חורבן יחיד ואומה, גם מפעילה את שפתיו להזהיר אותנו בלי הרף על סכנות חדשות של אש, פצצות והרג.
            כן, יש בשני הסיפורים האלה משום הד למכאובים הגדולים של העם היהודי בתקופתנו, ביטוי למשמעות הברירה הטראגית בין אבדן להמשך הקיום, והיא ברירה למען חיזוק בית חיינו.
            ניתן לומר כי ספר הסיפורים "בריחות למרחקים קצרים" מסמן קו חדש בהתפתחות כתיבתו של שמאי גולן.
 
 

אריה ליפשיץ,  נולד בקרקוב, פולין, עבד בחקלאות, סלילת כבישים ובבנאות . מאז 1939 עבד במחלקת עליית הנוער של הסוכנות היהודית לארץ ישראל. פירסם בעתונות רשימות, מאמרים, דברי ביקורת וסיפורים. היה בין מייסדי השבועון "ספרות צעירה" ועורכיו וערך את המוסף הספרותי של העיתון היומי 'זמנים'. כמו כן ערך את פירסומי מחלקת עליית הנוער.