אפרת פאיאנס
"סוף-פסוק ללא פתרון"
 
"מעריב" 25.6.1971
 
 
   
                                                                                            "מותו של אורי פלד", מאת שמאי גולן,
        הוצ' עם עובד, הספריה לעם, 205 עמ'.
 
'מסעו של הסרן אורי פלד אל מותו הוא מסע ארוך, רצוף לבטים, ודאיות המוות המצפה לגיבור סיפורו החדש של שמאי גולן, משווה לכל תחנות המסע אופי של ארעיות. מעין דוק של ערפל, פרוש עליהן, והוא המליט התרחשויות ומתלה אותן בין מציאות ודמיון. אנו מלווים את הגיבור הנדכא בדרך אל מותו, אך הגיון פעולותיו ודחפיו רחוק מאתנו.
            אנו מודעים אל המניעים, פתוחים לרחשים – ואיננו משלימים עם המעשים ועם סופם. לא שוכנענו בהכרח המוות, לא הסכמנו לפתרון אשר יעד המספר לגיבורו. עם צרור-היריות הקטלני, מול שער האריות, באה לסיומה פרשת חייו של אורי פלד, אך לא באו על פתרונן התהיות וההתלבטויות שהוצבו כתמרורים על דרך חייו.
            הפגישה הראשונה של הקורא עם אורי פלד היא בנקודת-מפנה בחייו. הוא עומד לשאת לו לאשה בת קיבוץ. הניגוד בין החתן והכלה מופגן בעיצוב הדמויות עצמן וכן בתיאור ההיקפי של משפחתה. מעילית הקיבוץ ומנוטרי עבודת-האדמה. אסנת דורשת מאורי לשנות את אורח חייו, להשתחרר מצבא-הקבע. הוא – כל שדרתו בנויה על המדים: הם משענתו ומחיצתו מפני פחדיו הסמויים. הוא נלבט, מהסס לפשוט את מגינו – והיא מפילה את ולדם המשותף כאמצעי-לחץ מכוון. אין הבנה, אין נקודת-מפגש ללבבות.
            נוכח מצב זה אין תימה שאורי פלד הולך לבקש את ההבנה בשדות זרים. תחנות תעייתו שונות ובלתי-סדורות: החייט ר' יואל משמש תחנה-של-אתמול, מעין שיבה בלתי-מודעת אל העיירה שלפני המבול. החוט והמחט רצים בידי אורי פלד, אך אינם מאחים את טלאי יריעתו. תחנה אחרת, שאף היא תחנה של עיגון, מהווה הניה, העולה מפולין. אולם לא גופה ולא תמונותיה מחלצים אותו מעניבת החנק, המתהדקת סביבו. גם תחנת המסמכים, חקר קורות העבר, הנבירה בלב הפחד ובמוקדו – אין בהם כדי להועיל. אורי נדחף במורד הדרך ללא מעצורים.
            מול תחנות הדחף והשפל יש גם מפגשים של גאות. הלימודים באוניברסיטה הם לכאורה ענין חדש ופריצה מן הנתיב הגורלי. הצבא הוא פורקן, הוא כוח, הוא תחושה של מעשה, של תכלית. אך כשם שאורי אינו נעצר בתחנות-השפל – איננו מצליח להיעגן בתחנות הגאות. הוא נסחף בצו גורלי מוזר ואף משכיל לגרור עמו אל חדלונו את ידיד רעייתו, מינץ.
            כאמור, מותו של אורי פלד הוא סיומו של הסיפור, אך איננו פתרונה של חידת-חייו. אין אנו משוכנעים, כי אמנם עשה גיבורו של שמאי גולן נסיונות מספיקים להשתחרר ממועקת עברו ולפתוח דף חדש בחייו.
            אדם כאורי פלד, אם באמת מצא אהבה בבת קיבוץ ונעגן בה – לא ילך לגור אצל יצאנית ביפו, או לחפש את המחר על גבעות-האימונים של אתמול. במעשים כאלה יש משום הדגשת כוונתו של המספר, יש תיאור חזק ואולי אף מזעזע – אך אין מציאות. אילו היה אורי פלד כפי שתיארו יוצרו – לא היה מגיע לדרגת סרן בצבע-קבע ולא היה מצליח לעבור את כל המסלול עד למותו, עשרים וכמה שנים לאחר תום האימים, מול חומות העיר העתיקה בירושלים.

הנה כי כן, כרעיון של הצגת תלישות וניתוק, מורשת-דם כבדה ואי-אחיזה בקרקע – הצליח המספר להעלות דמות משכנעת בנדכאותה. כסיפור מציאותי – לא נקבל את קורותיו וחדלונו של אורי פלד. ולא נקבלם – על אף שמן הבחינה הטכנית רקם שמאי גולן רקמה סיפורית ותיאורית יפה, המשובצת פנינים לא-מעטות.

 
   
  אפרת פאיאנס (ארד) - עיתונאית