אמנון ז'קונט
"אהבה ואהבת-נפש"
"עתון 77", יוני 1984
 
שמאי גולן; חופה; הוצ' הקיבוץ המאוחד; תשמ"ד; 1984.
 
   "החופה" הוא שמה של הנובלה הפותחת, הדומיננטית והמעניינת בקובץ זה של סיפורים. זהו תיאורו של משולש רגיל בתכלית בין אנשים שאין בהם לכאורה כל ייחודיות: מנהלו של סניף-בנק בטבריה ניצב בתווך, לפעמים נקרע, בין אשתו לבין מורה צעירה על רקע הווי-החיים השוקט, נטול הסערה והעניין של עיר הכינרת. העלילה נגלית משתי זוויות: מפיה של הרעיה הבאה-בחשבון עם בעלה במהלכה של סעודת-טנדו לכבוד יום-הנישואים העשרים שלהם, ומפיה של האהובה הדוברת אליו אחרי שמת בטביעה.
וכאן תחילתה של הרבותא שבנובלה זו: באורח מדוייק, מתוכנן היטב ומתוחכם פורש המונולוג הראשון רשת לרגליו של הקורא. דמותו של יואב ג. שילוני מתבססת בליבו, רוכשת לה מעמד והתיחסות, מעוררת ציפיות להתפתחויות ולהתנהגות מסוג מסוים מאוד: אגוצנטרי, נהנתני, דל. על רקע זה טומן בחובו המונולוג השני הפתעה: לפתע, מבעד לעיניה של האהובה-הפילגש, מתגלות בדמות של יואל הבלחות של שאר-רוח, שביבים של נואשות, הבזקים של נזקקות אנושית מאוד, כאובה ורוטטת. האיש שתואר בפי אשתו כטכנוקראט גס-לבב, כמאהב-בפרוטה, לובש דמות בעלת גוונים טראגיים. פעולותיו הופכות בעינינו לבעלות אופי שונה, מקל, לפעמים ראוי להזדהות או, למצער, לחמלה.
אלא שכאן יש להבהיר: האפקט המרתק שבעניין זה איננו דווקא בשוני שבתאור האיש יואל מפי שתי הנשים. להיפך: עובדות חייו נראות מבעד לעיניהן חופפות מאוד, נקיות מסתירה. מבחינה עניינית, יואל המצטייר בתודעתה של אשת נעוריו, נירה, אינו אחר מזה המתגלה לעינינו במונולוג של האשה האחרת – אודליה. קיימים, אמנם הבדלים קלים בתאור הפיזי, בסדר המאורעות, באופן הדבור. ואולם העמדות הבסיסיות דומות וכך גם הציפיות והדרישות שיש לכל אחת מהן מן הגבר שבחייהן: זו גם זו שואפת לאושר דומסטי, לבטחון, זו גם זו מבקשת טוטאליות. השוני האמיתי ביניהן הוא בפרשנות, באופן בו הן מתייחסות אל אותה מערכת של עובדות ובעצם: בשיעור אהבתן ובמידת המוכנות הרגשית והערכית שיש בהן כלפי הגבר המשותף להן ובעומקה של האמפטיה שהן מסוגלות על פי אפיין ומבנה נפשו לחוש אליו.
מרגע שהדבר הופך מחוור לקורא, לובשת הנובלה אופי של משחק מבריק בשתי דמויות-בבואות. הן קורמות לעינינו עור וגידים בדרך של השתקפות אישיותן ביחסן אל הגבר שהוא המכנה-המשותף וגם המשתנה-הקבוע בעולמן. יואל ג. שילוני, כך דומה, לא בא לעולם אלא כדי לשמש בסיפורו אספקלריה שבאמצעותה יבוא לכלל ביטוי הפער שבין פשטנות-גלילית העטופה במיתוסים של עוצמה-עקרה (נירה, אביה וסבה, בני דור המייסדים והבונים) לבין רגישות של עקורים בה ספוגה דמותה של אודליה.
משמוגדרים אופייה של כל אחת משתי הנשים, נקודת ההשקפה שלה ומקומה במפת-הסיפור, אפשר לפנות ולבחון את המשמעות שמעבר למערכת היחסים המיוחדת למשולש הזה: אהבתה של נירה היא ישראלית מאוד, עניינית. התחומים שהיא בוחרת כמייצגים של שאיפותיה נשמעים כעיבוד ישראלי לארסנל החלומות הנכזבים של עקרות הבית בכמה מספריו של אפדייק. דרישותיה מבעלה הן בתחום הגשמי, המנוסח והמוגדר ("אני רוצה מילים, יואל, מלים טובות. יפות. לשמוע באזני. אפילו תשקר. לא איכפת לי...") אודליה, לעומתה, מייצגת אישיות שיש בה הרבה מן הנסתר והמיוחד, נפש הטעונה במידה של שאר-רוח. המימד הזה שבה הוא המעורר את הפן המיוחד גם באפיו של יואל: העולם שהשניים יוצרים בשעות אחר-הצהריים של ימי רביעי, ימי סגירת הבנקים, לובש גוון סוריאליסטי משהו, קסום. יחסה של אודליה ליואל, כפי שהוא בא לכלל ביטוי במונולוג שלה, חורג מגבולות ה"קח-תן" של נירה ואין דרך אחרת להגדירו אלא כ"לאסמנשאפט של פליטים", אחוות כואבים ובעצם: אהבת-נפש.
בקונפליקט הזה, שבין אהבה לאהבת-נפש, בין הכמיהה אל תיקון-הנפש לבין ההתחשבות בצווי היום-יום, המוות יכול בהחלט לבוא בחשבון. בכך עמד גולן בכבוד בדרישותיו של התהליך, בחוקיו של המשחק שהוא עצמו יצר. לזאת יש להוסיף את לשונו של הסיפור, שהיא אינטימית וציורית ועם זאת שוטפת ורהוטה, תקנית אך לא "גבוהה" מדי. חלק לא מבוטל מאמינותה של הנובלה שמור גם לזרימה כמו-סמויה, רגישה, משכנעת ואותנטית של מושגים, סמלים ואסוציאציות הקיימת בבסיסם של שני המונולוגים: הישראליות של נירה רצופה רמיזות של מטבעות-לשון, צבעים, ריחות והלכי רוח. גם הפגיעות והארעיות השוררים בחייה של אודליה מוקרנים באמצעותו של פסיפס אסוציאטיבי עשיר המגולל מסורת שלמה ומקיפה ששרשיה נעוצים בתרבות אחרת, ניגודית לזו של נירה וחופפת במידה רבה לזו של יואל.
בנוסף ל"חופה" נדפסים בקובץ סיפורים נוספים, אלא שהם חסרים את האמינות וההעמקה של הנובלה הפותחת. "הסתלקותו של ברוך ניילבן" ו"שנת השתלמות" עשויים היו להוות חומר בניה משובח לנובלות דומות. בכל אחד מהם טמונה התחלה של דראמה ואפילו שוכנת דמות מרכזית בעלת פוטנציאל ספרותי, דמות שלמרבה הצער לא זכתה באותה עדנה שהעניק המספר לנירה, אודליה ויואל ג.
 
 
  אמנון ז'קונט (נולד ב-3 באוקטובר 1948), סופר, מבקר ועורך ישראלי, היסטוריון, כותב ספרות מתח.