אלכס זהבי

"בחיפוש אחר זהות חדשה"
דבר 25.6.1971
 
   
"מותו של אורי פלד" של שמאי גולן*) הוא ספרו השלישי לאחר: "באשמורת אחרונה" (תשכ"ג) ו"אשמים" (תשכ"ח). חוויית היסוד בשלושת הספרים היא חוויית הילד אשר העולם השלם והתמים של בית אביו נפרץ פתאום, נהרס באכזריות נוראה על-ידי הגרמנים ומשך זמן קצר ראה את הקרובים לו נלקחים או מתים לעיניו והוא חסר אונים. ביטוי סיפורי ישיר לחוויות הילד נתן ש. גולן בסיפורו האוטוביוגראפי "אשמורת אחרונה". חוויית-משנה היא חוויית הפגישה המאכזבת עם העולם הארצישראלי ונציגיו (שליחים וחברי קיבוץ) של סוף שנות הארבעים שבשאננותם ובגאוותם הדשנה לא רק שלא נפתחו לקבלת הילדים הניצולים אלא שהטיחו בפניהם את אשמת היותם זרים ובלתי מסתגלים לנורמה שטבעו התנועה הקיבוצית ותנועת הנוער (מוטיב זה חוזר גם אצל א' אורלב, ד' בן אמוץ וב"צ תומר, ומזווית ראייה אחרת אצל מ. שמיר ונ. שחם). 
 
   
                       שתי תכונות ניכרו בספריו הקודמים של ש. גולן: הצורך לספר (במשמעות הראשונית של המלה) את קורות גיבוריו, ילדים ונערים, ולהציגם כמות שהם, אחרים ולא מוכרים לקורא העברי; השעבוד למתכונות כתיבה ריאליסטיות, אם של המספר בגוף ראשון ואם של המספר היודע כל בגוף שלישי. ידוע הקושי לספר בדרך קונבנציונאלית את התרחשויות האימים של רצח הורים לנגד עיני ילדיהם, של טלטולי ילדים קטנים במסעות מוות ושל מחבואים בצל האימה (ופרט לסיפורי ויגודסקי לא מצאתי מישהו שהצליח בו). שמאי גולן הגיע בפרקים אחדים של "אשמים" לתיאורים רבי עוצמה של מעשים ושל תגובות במצבי משבר. אך נדמה היה שהכבילות למסגרות הרומאן הקלאסי, שסיפור-המעשה שלו נע על-פני רצף אחד ומחייב תיאור מפורט של סביבת הפעולה, מנעה יצירת רומאן מסעיר מעולה.
            עלילת "מותו של אורי פלד" מתרחשת בארץ-ישראל של שנות השישים. גיבור הספר הגיע ארצה עם חבורת נערים ניצולים אל קיבוץ ותיק, הצטיין בשירותו בצה"ל ולאחר נישואיו עם בתו היחידה של אחד מותיקי הקיבוץ הוא עוזב את הקיבוץ. בלחץ אשתו הוא פורש משירות הקבע ולומד היסטוריה ישראלית באוניברסיטה.
            בנעוריו בקיבוץ חש יוזק קופרמן, ששינה שמו לאורי פלד, כזר. הוא היה זר משום שמטען זכרונותיו וקורות ילדותו היו שונים לחלוטין מאלה של בני גילו בקיבוץ, זרותו החריפה משום שבקיבוץ הוא חי רק בחברת נערים ניצולים כמוהו ואילו חברת בני גילו וחברת המבוגרים לא חדלו להטיח בפניו ובפני חבריו את "חטא" היותם אחרים, ולא עוד אלא שהטילו עליהם את האשמה הנוראה והלא-צודקת של היותם נציגי עם שהלך כצאן לטבח. כל כוחות הנפש והמאמצים הפיסיים של אורי פלד מכוונים לכיוון אחד – להשתנות. הוא חותר להיות אחד מכולם, הוא מתאמץ בעבודה, הוא נאבק כדי להצטיין ביחידה קרבית, הוא מתחבר עם היפה בבנות המשק, הוא משנה את שמו. הוא מחפש זהות חדשה לא משום שהוא בוש בהוריו, באחיו ובחברתו שנרצחו, אלא כדי שיוכל לחיות בשקט כדי שישחררו אותו מן הצורך להצטדק על קיומו כמות שהוא ועל "חטאי" הדמויות הקרובות לו שהושמדו.
            אורי פלד נמלט תחילה אל המסכות, הוא מנסה להסתתר במסווים של סימני-ההיכר של בעלי הסטאטוס הגבוה בחברה הישראלית. אלא שהימלטות זו גורמת לו שיהיה מתוח, שיחוש ברע ויחרד מכל פגישה עם בני-אדם, שיתחפר בעצמו יותר ויותר וייסחף בגלי זכרונות המציפים אותו וחותרים מתחת לקרקע היציבה כביכול, שעליה הוא עומד. כשאורי פלד עוזב את הצבא הוא חדל להימלט, הוא נע אל עקבות עברו: לימוד באוניברסיטה, ביקורים בביתו של חסיד מתלמידי סבו ועבודה ב"יד ושם". התמצאותו בסובב וכושרו ליצור מגע עם זולתו הולכים ופוחתים, הוא אובד בתוך זכרי עבר שאינם מתאחים לכדי תמונה משמעותית. יחסיו עם אשתו הם חיצוניים בלבד, "ידידו" האחד, מינץ, דור חמישי בארץ ונכה מלחמת השחרור, גם הוא מטיח בו את חטאי הדור של הוריו בגולה.
            אורי פלד מנסה לשוב אל בריחותיו להחיות את פגישותיו המאושרות, כביכול, עם א"י של הרים, ישובי עולים ומפקדי צבא – ונכשל, נסיון התאבדותו אינו מצליח, הוא אינו מוצא טעם במחקריו ב"יד ושם", מתרחק מאשתו ונאחז במלחמה לשחרור ירושלים כסיכוי אחרון להוכיח לעצמו ולמינץ את עוצמת קשריו עם הארץ הזאת. אורי ומינץ, ידידים-אויבים, שהתלכדו בזכות אחיזתם בעבר קרוב שאת משמעותו לא השכילו להבין נהרגים על סף כניסתם אל שערי העיר העתיקה.
______________
   *) מותו של אורי פלד, מאת שמאי גולן. 205 עמ'. הוצאת עם עובד, ספריה לעם. תשל"א.
            אנו נודדים עם גיבורו של ש. גולן ממבצר למבצר של המימסד הישראלי, מן הקיבוץ אל צבא-הקבע ומצבא-הקבע אל ירושלים האוניברסיטאית. החבר הוותיק בקיבוץ (ברזילי), המח"ט בצבא (סגן-אלוף נחושתן), הפרופסור האוניברסיטאי (קינדרמן) והחוקר מ"יד ושם" מוצגים כקלישאות מקובלות, ולרוב גרוטסקיות, של הטיפוס המיוצג על-ידם. איננו יודעים אם כך נראים הם בעיני הגיבור או בעיני הסופר, כי המחבר אינו מאפשר לנו לעקוב אחר תגובות גיבורו לפגישותיו עם אלה. לעומת זאת מגיב גיבורו, תגובות של היסחפות או דחייה, על פגישותיו עם דמויות שנושאות עמן משהו מזכר עולם ילדותו שחרב (החייט מנחלת חסד, גברת עצמון והניה), הללו הן כשמורות נפש הקיימות תוך התעלמות מסביבתן, או תוך התחמקות מהתמודדות ממשית.
            במקביל לנדודים במקום ובזמן, נעים אנו עם הגיבור בין שני קוטבי הלכי-רוח של ציפיה ואכזבה, כשהאכזבות הולכות ומתעצמות עד כדי חסר מוצא. אורי פלד שלאחר ההתאבדות הוא כצל של עצמו. המחבר מפנה את עיקר מאמצו לתיאור עולמו של אורי פלד, הוא מנסה לשחזר את זעזועיו בימי ילדותו ונעוריו כשאלה הולכות ורבות במהלך-חייו, הנורמאלי לכאורה. ההתרחשויות בהווה מתוארות לרוב תיאור ריאליסטי, לעיתים שווה-נפש ומאוזן (ההכנות לחתונה) ולעיתים עצבני ומעוות (מסיבת הפרידה בצה"ל), כשהמספר-היודע-כל-מתבונן בסובב בעיניו של גיבורו. לעיתים התיאור הוא מפורט ומהימן, לעיתים הוא קלישאי ולעיתים סאטירי. קשה לגלות אם השוני בדרכי התיאור הוא מכוון או שהסופר אף שאינו ממלא תפקיד של גיבור-מספר קרוב מאוד לגיבורו, או מזדהה עמו. הוא הדין ביחס לתיאור הדמויות המעורבות בחייו של אורי פלד. כבר הזכרנו את דרך עיצובם של מסמלי המימסד הישראלי, אולם גם אוסנת, בת-לווייתו של אורי לאורך כל מסעותיו לחיפוש זהותו, מוצגת רק בחיצוניותה. אנו מתוודעים למעשיה, לתגובותיה על מעשיו אך איננו יודעים דבר על מניעיהם, עולמה הפנימי חתום בפנינו כבפני בעלה, ושוב נדמה כאילו הגיבור והסופר אחד הם. טשטוש התחומים בין ראיית הגיבור לבין ראיית הסופר מכביד לעיתים על הבנת בעיותיו של הגיבור.
            ש. גולן מתכוון להעמיד בספרו גיבור טראגי שאיבד את כשריו לנווט במציאות בה הוא חי, שמסעותיו אל מחוצה לו מתנפצים אל חומות אי-הבנה של הזולת ואל תהומות הריקות של עצמו. בנעוריו הוא אוזר את כוחותיו לכבוש עולם זר לו שעם מייצגיו הוא שרוי בקונפליקט. בבגרותו הוא מנסה להתמודד עם עולם שהיה שלו אך מציאותו נעלמה. בעוד שדמותו של אורי פלד ברורה ותגובותיו לקונפליקט שלו עם סביבתו רשומות ברגישות, הרי שמייצגי העולם שעמו הוא בא בקונפליקט מעוצבים לרוב בצורה רדודה או מגוחכת, ואילו קרעי העולם אותם מנסה הוא להחיות מתוארים תיאור חיצוני בלבד. וכך, מאבקו של אורי פלד נראה כמאבק באנאכרוניזמים שאליהם הוא מתייחס ברצינות מבהילה, והעולם שזכרו ומשמעותו נשמטו ממנו הוא עולם דל. קשה להבין מקריאת הספר, אם מגרעות אלה מקורן בהכרות שטחית של הסופר עם הריאליה שעימה מתמודד גיבורו (דבר שקשה להעלותו על הדעת), או מחוסר אוניו של הגיבור. אם כך ואם כך, כקורא חשתי אי-נוחות בקטעים המתארים את הווי הקיבוץ, צבא הקבע, הבית הבורגני ובתיאור ביתה של גברת פילאנטרופית שיש בהם הרבה מהליטראציה. לעומת זאת הפרקים העוסקים בהתמודדויות הגיבור עם עצמו הם מרשימים וכנים.
 
                                                                                                                              אלכס זהבי
 
   

אלכס זהבי, סופר ועורך, למד ספרות, מקרא וחינוך באוניברסיטה העברית והתחיל לכתוב דוקטורט על ספרות הילדים היידית. לימד ספרות ועבד כמפקח של משרד החינוך ובעליית הנוער של הסוכנות היהודית.  זהבי ערך את המוסף הספרותי של "עיתון היום". עסק בעריכת ספרים בהוצאת שונות. פירסם מאמרים על ספרות".  זהבי נפטר ב 9 ביולי 2007.