אייזיק רמבה
"דרך הנדודים של סופר צעיר", במסגרת הסדרה: "סופרים בנעלי-בית"
מעריב, 25.7.1969
 
אייזיק רמבה
"בנים אכלו בוסר"
ספר על סופרים וספרים, הוצ. הועד הציבורי להוצאת כתבי אייזיק רמבה, 1973
 
   
            מכתבי לא הגיעו אליו. אמרו לי, כי הוא יחזור בעוד חודש. יצא לשירות במילואים והריהו נמצא בתעלה. מישהו סיפר לי, כי ראה אותו במדים בקפטריה של האוניברסיטה. קפץ לכמה שעות לירושלים להתראות עם בני משפחתו. מלקט האינפורמציות המועטות הללו היסקתי מסקנות אחדות – שהוא עודנו אדם צעיר, וכי יש לו קשר כלשהו עם האוניברסיטה. יותר לא ידעתי עליו דבר.
            רק את סיפוריו קראתי בכמה קבצים ספרותיים, וכן היו בידי שני ספריו. נאמר לי, כי כבר זכה בשני פרסים: פרס אשר ברש בעד ספר אחד, ופרס אקו"ם – בעד ספרו השני. ואת שני הפרסים קיבל בעילום-שם. כאשר דנו השופטים בכתבי-היד שהוגשו להם לא ידעו את שמו של המחבר ולא כל פרט אחר על זיהותו. דנו ביצירותיו לגופן, ללא כל פניות. עובדה זו מדברת בשבחו של האיש.
            כעבור חודש, כאשר פשט את המדים, וחזר הביתה, השיב על מכתבי. טיפסתי לדירתו ברחוב עזה בירושלים. למען השעשוע הספורטיבי, מניתי את המדרגות שהובילו למעונו. 72 מדרגות. ארבע קומות וחצי. מעלית אין. אך אין דבר. אדם צעיר הוא, ואין בעיות. שלשים ושש. נשוי ואב לשתי ילדות. אשתו היא אסיסטנטית לספרות עברית באוניברסיטה של ירושלים, הוא כותב על-פי הרוב באולם-הקריאה של האוניברסיטה. יש לו שם מקום קבוע, מאחורי העמוד של בטון, בקצה האולם.
בנדודים מהשנה הששית לחייו
            מספריו ומהנובילות שלו הבינותי שאין הוא צ ב ר. זהו "עקב אכילס" שלו. מה מאד רצה להיות צבר, כאשתו בת-קיבוץ. זמן רב התחזה כצבר, והעלים במתכוון את זהותו האמיתית. עד שאפילו אשתו, בעוד היתה "חברה" שלו, לא ידעה מיהו ומאין בא. במשך-הזמן חש שלא את האחרים הוא מרמה, אלא קודם כל את עצמו. כוח טמיר אילץ אותו "לגלות את קלפיו", והודות לכך – בזכות ה א מ ת שגילה בראש-וראשונה לעצמו – כתב את שני ספריו ואת סיפוריו הקצרים. ובגלל האמת הזאת יצאו דבריו שלמים, כנים ונאים, ולכן הוענקו לו הפרסים הספרותיים.
            מיהו שמאי גולן ומאי-זה בא? הוא נולד בשנת עלותו של היטלר לשלטון, בשנת 1933. בעיירה פולנית, פולטוסק. לאביו היה בית-מלאכה זעיר לחייטות, וחנות בקרבת בית-המלאכה. פועלים אחדים תפרו בגדים והתוצרת נמכרה בחנות. בפרוץ המלחמה, והוא בן שש, גרשו הגרמנים את כל יהודי העיר. לקחה כל המשפחה את צרורותיה ויצאה לביאליסטוק. למרחקי-מרחקים נדדו. כי הסוביטים שקיבלו את העיר ביאליסטוק בשעת חלוקת-השלל בינם לבין הנאצים, שלחו אותם עד לערבות סיביר. כמעט בכל מקום בו חנו, נשר אבר אחד מן הגוף. בדרך-נדודיהם הראשונה, נטרפה דעתה של סבתא שלהם מרוב טלטולים, והיא מתה בתחנה הראשונה בביאליסטוק. משהגיעו לסיביר – מתה האחות הקטנה. כאשר פרצה מלחמת רוסיה-גרמניה, המשיכה המשפחה נדוד ונטתה אהלה באוזבקיסטן. בטאשקנט נפטר האב. חלה, לקחוהו לבית החולים, והנער שמאי לא היה אפילו נוכח במות אבא. מחמת הרעב שהציק בכרך חשבו כי בעיירה קטנה יקל עליהם למצוא מזון. עקרו דירתם לעיירה מרזטשוני, ליד טשקנט. לא חלפה שנה ממות אבא, וגם אמא נפטרה. היא חלתה בקולחוז, ונפחה נשמתה. ושניהם, אבא ואמא, היו בני שלשים ושמונה בהסתלקם מן החיים. הסתלקו והשאירו שלשה יתומים. שמאי לא היה אפילו בן עשר, באבדו את הוריו. הוא ואחותו, הגדולה ממנו בשנתיים, נתקבלו לבית-היתומים בעיירה סמוכה. האח הבכור, הגדול ממנו בחמש שנים, נשאר בעיר (כל הרוצה להכיר את מסכת החיים בבית-היתומים, יקרא את ספרו של שמאי גולן "באשמורת אחרונה").
התגלגל בבתי-יתומים ברוסיה ובפולין
            כתום המלחמה הוחזרו אחד-עשר בתי-היתומים של אזרחי פולין, שהיו פזורים על פני רוסיה, לארץ-מוצאם, לפולין. שמאי הוכנס לבית יתומים של ה"בונד" בהלנובק שליד לודז'. אולם בהגיע האח הבכור מרוסיה, הוציא את אחיו הצעיר מתחת כנפי-חסותם של הבונדיסטים והכניסו למעין "קיבוץ" של "יונג בורוכוביסטים", בלודז'. ה"קיבוץ" הזה היה התחנה האחרונה לפני עלייתם לארץ-ישראל, בדרך בלתי-ליגאלית, כמובן. בא שליח מן הארץ, איש הפלמ"ח, ארגן את המסע, ציווה על הילדים לטעון בדרך, כי הם יוונים, וכן נדדו על פני גרמניה, צ'כיה וצרפת. עד עלותם על אנית-מעפילים. "כלבי הציד" של בווין רצו למנוע מהם את ההצלה. הם חטפו מכות מן הקלגסים הבריטים, החזירון למכיהם, ושמאי נפצע. בינואר 1947 נתפסו נוסעי ספינת-המעפילים – "אושיאו וויגור" וגורשו לקפריסין. כעבור חצי שנה הועלו לארץ. בשיירה היה הוא ואחותו. הוא הובא מטעם "עלית הנוער" לרמת הכובש, בחברת הילדים.
            כשהגיע לכיתה י', כבר היה בגיל הגיוס. התקרבה שנת השמונה עשרה לחייו. שמאי גולן התגייס לצבא. הצבא מצא מאד חן בעיניו, ועם תום שירות-החובה שלו, חתם כקצין על שירות-קבע. נוסף לנתונים טבעיים – הוא בחור בריא, גברי, איתן ומוצק – היתה משיכתו אל הצבא ריאקציה לתחושתו של ילד יהודי בגלות. הנה, שם היה ילד יהודי חלוש, חסר מגן, נתון להשפלות ולדיכוי – וכאן נשתנה הכל מן המסד ועד הטפחות. נשק ביד יש לו. איזו הרגשה נפלאה היתה זו: להחזיק ברזל ולחוש כי כ ו ח ו עמו. בצה"ל עבר קורס-קצינים, היה מאמן חיילים ושמח שיכול היה לתת לטוראים שעור יעיל בדוגמא חיה: לרוץ עם מטען כבד, לעבור מכשולים ולקרוא "אחרי". שש שנים שירת בצבא וזוהי לו אחת התקופות המאושרות בחייו – אחרי הגירושים, הנדודים, התלאות, היסורים וההשמדה לשרת כקצין בצבא של מדינת-ישראל החפשית.
בזכותו של צה"ל
            אך בכל ימי שירותו בצבא, הציקה לו כבר התשוקה ל כ ת ו ב. זו היתה תאווה, שלא נתנה לו מנוח. אך הוא חש כי לשם כך הוא חייב להשלים את השכלתו, להרחיב את אפקיו הרוחניים, להוסיף וללמוד. וכאשר התגייס לא היתה לו עדיין תעודת-בגרות. גם על מילוי חסר זה, הוא אסיר תודה לצה"ל, וביחוד למפקדו אלברט, הוא השפיע עליו השפעה עמוקה כדמות של מפקד אידיאלי. וכן עודד אותו להתכונן לבחינות הבגרות. הוא החל ללמוד בהיותו בתוך השירות, ביחידות הסיור של גבעתי. למד בהפסקת הצהרים, בשובם מאימונים, ובשעות הערב. למד לפי קורספונדנציה, בתשוקתו העזה לקנות דעת, התגבר על כל הקשיים. בעשרה מקצועות חייב היה להיבחן. לא היתה לו בחינה מקוצרת, אך בשנה וחצי השתלם בכולם ועמד בחינות אקסטרן.
            תאוות-הכתיבה, שהיתה טבועה בנפשו עוד מימי ילדותו, שינתה את תכניותיו. ייתכן שלולא-זאת, היה ממשיך בקאריירה צבאית. אולם הוא חש כי תעודת-הבגרות אינה מספקת עדיין, ונרשם לאוניברסיטה. עוד בהיותו בבית-היתומים, היה ס פ ר ן וקרא מכל שבא לידו, בעיקר בלשון הרוסית. את המשיכה לכתוב סיפק על ידי רשימות ביומנים. עשרה פנקסי יומנים מילא מגיל הבר-מצוה שלו, במשך שנה אחת ומחציתה. אך בעלותו על אנית-המעפילים, פקד עליו המפקד לזרוק אותם הימה. המטען היה כבד מדי, ולא היה מקום ל"מותרות".
            באוניברסיטה שבירושלים נפתח מעיין-הכתיבה שלו. למזלו הטוב, פגש את הפרופסור ש. הלקין, מורו לספרות. משום-מה חש כי אצל הפרופסור שלו, שהוא גם מספר וגם משורר, ימצא אזנים קשובות וכי לפניו הוא יכול לפתוח את סגור-לבו. מורו זה לא איכזב אותו. שמעון הלקין קרא את כתבי-היד של תלמידו, הילל אותם ועודדו לשלחם לדפוס. הוא העיז, שלח לאהרן מגד את ספורו "צעדים ראשונים" וביום ששי אחד, בנטלו את גליון-העתון בידו, מצא את סיפורו מודפס. יום מאושר זה לא ישכח לעולם, היום בו ראה סיפורו הראשון אור-עולם. היה זה ה-16 ביוני שנת 1961 (אותו סיפור נכנס לספרו "אשמורת אחרונה").
סטודנט – מבדר בקייטנות, בלש
            אך בשנות לימודיו, כבר היו ריחים על צווארו. את א ר נ ה הכיר בשנת 1950 בסמינריון מטעם ההתישבות העובדת ברמת-הכובש שהתקיים עשרה ימים. היא היתה בת קיבוץ, מסדה. ארבע שנים לאחר מכן נכנסו בברית הנשואין. הוא בא אתה לקיבוץ, שם רצו, כמובן, לסדרו מיד בעבודה באחד מענפי-המשק. אולם הוא השתוקק ללמוד, ובשל כך עזב את הקיבוץ והיא אתו. היא היתה בת-הקיבוץ הראשונה שעזבה את המשק. כשסיים את האוניברסיטה, נכנסה היא לשם, למדה ספרות עברית ופילוסופיה. לפרנסתו עסק בכל מיני מלאכות, הנראות לו עכשיו כמוזרות במקצת. בחודשי-הקיץ היה מ ב ד ר בבתי-הבראה. תפקידו היה לארגן משחקי-חברה, לספק לפטיפון תקליטים, לנהל שירה בציבור ולהרקיד את חברת הקייטנים, לבל ישתעממו ולבל יטענו כי בערבים אין להם מה לעשות. בשאר חדשי-השנה היה ב ל ש. בלש? כן! עבד בחברת-בלשות. אבל לא עקב, חלילה, אחרי נשים לראות אם הן בוגדות בבעליהן. זו היתה בלשות מסחרית רגילה, שלא היה בה מן הנסתר. מישהו רצה להיכנס כשותף לעסק. צריך היה לברר אם אותו עסק איננו פושט-רגל או במצב של חסר-סיכויים להתפתח, ואם אין אדם מניח את כספו על קרן-הצבי. שמאי גולן נשלח על ידי בעליו למשרד רישום-החברות. שם היו הספרים פתוחים. והוא העתיק מתוכם, מהו המאזן של החברה האמורה, אם אין הוא שלילי ואם אין רובץ עליה עול של חובות כבדים, ולהסיק מסקנות אם כדאי להשקיע בחברה.
שנותיו האבודות – במכסיקו
            כאשר סיימו הוא ואשתו את לימודיהם באוניברסיטה, יצאו למכסיקו לשמש כמורים בסמינר מטעם הסוכנות היהודית. שנתיים ימים עשו שם. יהודים נחמדים הם יהודי מכסיקו, אנשים טובים ונאמנים לציון. אולם הם העסיקוהו עד למאד. ו ל ו היו אלה שתי שנות-בצורת. "שנתים אבודות" מבחינה רוחנית. הוא איננו ממליץ לקולגים סופרים כי יקבלו על עצמם שליחויות כאלו בחו"ל. אף ליום אחד לא יכול היה להתפנות שם לכתיבה. הרבה יותר קל היה כאשר התעסק כאן בארץ כמדריך-ילדים בבית-נקופה, או נתן שעורים פרטיים בעברית ובדקדוק. אמנם הפרנסה לא היתה מצויה ברווח, אבל שעתו היתה אתו לעשות גם לעצמו. אף עתה הוא עוסק בהוראה. כתום חוק לימודיו באוניברסיטה, הוסיף לשבת עוד שנתיים על ספסליה, קיבל תעודת-הוראה, ושימש מורה בגימנסיה רחביה. עתה הוא מלמד ספרות, תנ"ך והיסטוריה ימים אחדים בשבוע במכון למורי-חוץ ע"ש חיים גרינברג ועבודה מלאה יש לו בבית-ספר תיכון ערב.
הנסיון להשכיח את עברו
            אנו משוחחים על התמטיקה של שני ספריו שהופיעו עד הנה ואשר זיכוהו בפרסים. בבואת ה ש ו א ה - היסורים בשנות-ההשמדה, - משתקפת משניהם ובאי-אלה מסיפוריו שקראתי בעתונים היומיים ובכמה כתבי-עת ספרותיים. האם גם אותו רודף הסיוט כדיבוק ואיננו מרפה ממנו? כהפתעה-רבתי היא לי כעין-וידויו האישי: להפך. כאשר בא לארץ, יתום בן ארבע-עשרה במסגרת "עלית-הנוער", החליט לנתק את עצמו מן העבר ועמל להשליך מעצמו את המטען המכביד של שנות-ילדותו. לכן, לא הלך לימי-הזכרון של קדושי פלונסק. לא רצה לפגוש את בני העיירה, לא את אלה שהתגוררו בארץ זה שנים, ואף לא את הניצולים. עבר עליו תהליך של נסיון להשכיח את כל עברו. מצאה חן בעיניו דמותו של ה צ ב ר ורצה להידמות אליו. לדעת עברית כצבר, ולדבר אפילו באקצנט הצברי. הנאה רבה נהנה כאשר שאלוהו הבריות, מאין הוא והוא ענה: מרמת-הכובש. ואנשים לא הוסיפו עוד לחקרו למקום מוצאו. משמע, הם מאמינים כי צבר הוא, יליד הארץ.
            היו אמנם חטטנים שחשדו כי תשובתו אינה מדוייקת, או שסתם יצאה שאלה מפיהם: האם אתה  ב ן רמת-הכובש? שאלה זו הביכה אותו. התבייש, והשיב בהתחמקות: לא בדיוק. אך לא הוסיף והשתמט משדה-ראייתם של השואלים, לבל יציקו לו יותר בקושיות. הוא נכנס לקיבוץ, וצלל בו כדג במים. בכל נימי נפשו השתוקק ל"הצטבר", מלשון צבר ולהתערות בארץ לגמרי. תהליך זה נמשך אצלו גם בהיותו בצבא. למחוק את העבר, למחקו כליל שלא ישאר אף זכר פעוט ממנו. מטעם זה שינה גם את שמו: מגולדשטיין לגולן (וכלום יש משהו עברי יותר ארצישראלי יותר, מאשר ה ג ו ל ן ?), ושאף להיות דומה למפקדו, כי בו ראה את ההפך הגמור מן הדמויות של הגלות.
התמורה והתוצאה
            לנפש חיה לא גילה, כי בא מאזור-המוות. שאיפה אחת ויחידה השתלטה עליו: לטשטש את העבר, עד שלא יהיה קיים לא רק בהכרתו, אלא גם בתת-ההכרה. עד כדי שהוא עצמו יתחיל להאמין שמעולם לא בא מן הנכר, וכי הוא מושרש כאן מדורי-דורות. פעם כתב תסכית, (שפורסם ב'מאזנים') על דמותו של צבר שנפצע והשתדל לתת בו את כל הסימנים של אדם שאין בו ולא כלום מן העולם ההוא.
            פתאום התחוללה בו תמורה. אין הוא יודע איך התרחש הדבר ובשל מה. אולם עם כניסתו לאוניברסיטה בירושלים, הרגיש שלא יוכל לכתוב אם יוסיף להתכחש לעברו. הוא חש כי ההתכחשות לעבר והנסיון להיהפך לבן-הארץ בצורה מסולפת ומלאכותית, עומדת למכשול לאמת הפנימית שלו. תקף אותו בולמוס, שהוא מוכרח להתפרק מן המטען הזה, אשר רבץ עליו כמעמסה כבדה, וכיצד? הוא מוכרח לכתוב ד ו ו ק א על הדברים האלה. והתוצאה: שני הספרים שלו "באשמורת אחרונה" ו"אשמים", וכן סיפורים בודדים.
            אבן נגולה מעל לבו. עכשיו הוא עובד על ספר, שהמוטיב שלו הוא כי אין כל מניעה לאדם להיות בן-הארץ, מעורה ומושרש בה, וביחד עם זה לשמור בנפשו את ה מ ו ר ש ה של העבר. וכזה הוא היום, חפשי, משוחרר, כאילו שילם חוב עצום והתפרק מאחריות כבירה. הוא מרגיש עצמו בן הארץ. ארץ-ישראל היא מקור-יניקתו. על כל מה שיכתוב בעתיד, נהיר לו מעתה כי הבסיס שלו יהיה נופה של הארץ.
יחסו אל הגרמנים
            ואולי מפאת הכרתו שאין סתירה בין מורשת-העבר שלו ובין התערותו פה, יש לו יחס מיוחד לכמה בעיות המרחפות בחלל-עולמנו. באורח טבעי מתגלגלת השיחה על ה ג ר מ נ י ם. לדעתו של שמאי גולן, לא צריך לקיים אתם שום קשרים: אף לא של מסחר, על אחת כמה וכמה – לא קשרי תרבות. "הם צריכים להניח לנו ולשאת את אשמתם עד סוף דור הנאציזם, עד אשר יכלה מן הארץ האחרון מבני דורו של היטלר". רצו לתרגם את ספריו לגרמנית והוא לא הסכים. רק בדרך זו של התעלמות מקיומם העכשוי, הוא מסוגל לתאר אותם כפי שהוא מתארם. כי השפעתם ניכרת עד היום בנפשותיהם של הניצולים. אין שמאי גולן יכול לשמוע את השפה הגרמנית, כי לשמע צלילה מתלווה אליה מיד תמונתו של איש-הגסטאפו הצועק ומכה.
            ביצירתו הבאה יבוא ודאי לביטוי הקשר המיוחד במינו שבין היהודי לישראל והשפעתה של הארץ על נפשו של ניצול מן השואה.
            אבל נהיר לו כי בישראל רבים הקוראים, ואף המבקרים, הסולדים מפני נ ו ש א-השואה. הם רוצים לברוח ממנו. בנטלם ספר הדן באותו נושא, הריהם מניחים אותו עם קריאת השורות הראשונות. ואם יודעים מראש במה המדובר, אין הם לוקחים אותו לידיהם לכתחילה. נדמה לו, כי באחרונה חל שיפור קל בגישה זו של הישראלים. החוג האזורי לספרות בעמק יזרעאל עומד לערוך דיון על ספרו "אשמים" (בקמץ תחת השי'ן), והוא הוזמן להשתתף בדיון המסכם. אך נושא הספר, שהוא עוסק עתה בכתיבתו עניינו – החיים בצבא, על גיבור המשרת כקצין בצבא-הקבע, והתגורר בקיבוץ. זמן ההתרחשות מגיע עד מלחמת ששת הימים, בה השתתף שמאי גולן בחזית ירושלים כמפקד-פלוגה. בקורת-רוח הוא מציין את העובדה שמלחמת-השחרור היתה לו, אמנם חוויה בלתי-ישירה – (היא עברה עליו ברמת-הכובש, והוא אז בן חמש-עשרה, ועל אף גילו הצעיר כבר היתה לו המלחמה השניה שחזה על בשרו). אולם במלחמת קדש (מערכת סיני) ובששת הימים שירת שירות פעיל ביחידות קרביות. דרגתו – סרן.
הכתיבה גורמת לו הנאה רבה
            אני מתענין בשיטת כתיבתו, בטכניקה, ב"חמרים הגלמיים" של מלאכתו. שמאי גולן אומר בפשטות, בלי מליצות, כי הכתיבה היא חלק מחייו ונחוצה לו כמו מזון ואשה. פעמים תוקף אותו הרצון לשבת ולכתוב עוד בטרם התגבש בו הרעיון של "מה לכתוב". האחיזה בעט מעל גליון הניר הלבן גורמת לו הנאה עצומה, אף על פי שהנאה זו מלווה ביסורי-נפש רבים. שהרי יש ימים בהם הוא יושב ואינו מצליח להוציא מתחת עטו אף שורה אחת. יסוריו גוברים עליו אז בידעו מה מועט הזמן העומד לרשותו של אדם, והנה אף זה "מתבזבז" (והוא בסך הכל בן שלשים וכמה, וכל חייו עודם לפניו).
            כתיבתו הראשונה היא מהירה. אחר כך הוא עובד בקפדנות על כתב-היד, אף כדי 8-7 טיוטות, עד שהוא מוצא את הדברים כשרים לדפוס. "החומר הגלמי", בו הוא משתמש לכתיבה, - מיעוטו מעשים שאירעו בו או באחרים, ורובו – פיקטיבי, פרי הדמיון.
            הבדידות, בה שרוי הסופר ועליה מתלוננים כמעט כולם, היא לא רק מנת-חלקו של סופר זקן שנשכח. בדידות מורגשת גם אצל "צעירים". אף כי ביתם של הגולנים הוא בית פתוח לידידים, בעיקר בלילות-שבת, הרי כשנוגע הענין ליצירתו – הוא נשאר בודד עם עצמו וחייב להיאבק לבדו, אין עם מי להתיעץ. כאילו כתגלית חדשה שלו הריהו מעיר לי כי שם לב שרוב האנשים יותר משהם מעונינים לשמוע, הריהם מבקשים להשמיע את עצמם.