אורלי בינדרטל
"בית שמאי" – "אני כותב בתמונות
ללא תוכנית עבודה מוקדמת, אני רואה את הדמות ומעביר את תמונה הויזואלית אל הדף",
"צפון העיר תל-אביב", 17.4.1991
 
   הוא היה מורה ושירת כדיפלומט עד שמצא את ייעודו כסופר * בספרו 'חופה' הפליא לתאר את עולמן הפנימי של שתי נשים, עד שהקוראות חשבו שהמחבר הוא... אשה * שמאי גולן, יו"ר אגודת הסופרים, תושב רמת-אביב, על תהליך הכתיבה, על היחס בין הסופר לגיבור יצירתו ועל הסגנון הישראלי * "ההסתופפות בחדר האטום, ההסתגרות בבית והחששות מנפילת טילים יהיו קרקע פוריה ליצירות ספרות חדשות" – הוא מאמין.
 
 
            מאחוריו ספרים רבים שזכו בפרסים ספרותיים שונים. "באשמורת אחרונה" – בפרס ברש; "אשמים" – פרס אקו"ם; "מותו של אורי פלד" – פרס רמת-גן לספרות. "בריחות למרחקים קצרים" זכה בפרס עגנון.
            חתן הפרסים, שמאי גולן, יליד פולין (1933) הוא גם יו"ר אגודת הסופרים העבריים בישראל. היה מורה, ייסד וניהל את 'בית-הסופר' בירושלים. עשה בשליחות חינוכית ודיפלומטית במקסיקו ובארגנטינה. את ספרו "חופה" קראתי במלחמה, בין האזעקות. תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי איך השכיל גולן, כגבר, לחדור אל הרבדים הסמויים ביותר של שתי נשים האוהבות גבר אחד: נירה, אשתו החוקית של יואל, ומתחשבנת במונולוג ארוך וכואב עם בעלה הבוגדני, ואודליה, הפילגש הכואבת את התאבדותו של יואל בכנרת. נופי טבריה ואימי השואה, וכן מפגשי תרבויות, שזורים בספר להפליא.
 
            הסיפורים כתובים בלשון גמישה: משפטים קצרים וקצובים, ההולמים את תמצית ההוויה הישראלית – טראומת השואה, המלחמות, והבדלי מנטליות.
            "הכתיבה עולה לי בייסורים קשים" – אומר גולן. "יש, אולי, זרימה ראשונית של החומר ההיולי, אולם לאחריה – המון טיוטות". בחדר העבודה שלו, בדירתו ברמת-אביב, הוא נוהג לשבת לפני נייר לבן, בדרך-כלל בשעות הבוקר המוקדמות, חמש-חמש וחצי, כשהמוח אינו ספוג עדיין בטרדות היום-יום. "אני כותב בתמונות. ללא תכנית עבודה מוקדמת. אני רואה את הדמות, ומעביר את התמונה הוויזואלית אל הדף. אני מבקר, מוחק ובונה מחדש משפטים ותמונות. תמיד יש איזה רצון לקום מהשולחן".
 
            הכתיבה נעשית בשכבות. ראשית, סיפור המעשה, התוכן, כשהעיקר הוא מה שבין המלים. אחר-כך, האסוציאציות, שהסופר רוצה שהקורא הנבון יבין, ולבסוף הסמלים – הדברים רבי המשמעות שהטמיע הסופר ביצירה, המיועדים ל"קוראים טובים", המסוגלים לגלותם וליהנות מהיצירה.
            נושאי הכתיבה? "אין חדש, על הכל כבר כתבו ב-6000 השנים מאז החל האדם לכתוב: על יחסי אנוש, משולש נצחי, בעיות משפחה ומה לא. ועוד העט נטויה". המיוחד אצל כל סופר הוא ה"איך" בו הוא מתאר נושא שלכאורה אין מה לחדש בו. סגנונו של סופר תלוי בסמלים, באסוציאציות, באמינותו וביכולתו לשכנע את הקורא. האמינות נמדדת ביכולת לחדור לנפש הגיבור, עד כדי-כך שהקורא ימצא פורקן במהלך הקריאה".
            דומה שאת המונולוגים של הנשים נירה ואודליה, האישה החוקית והמאהבת, כתבה סופרת. הן מדברות על רגשות אמהיים, על ציפיות החברה מאשה, על פמיניזם. והנה בא גבר, עט בידו, ופורץ את כל המחסומים תוך גילויי רגישות ייחודית לעולמה הפנימי של אשה.
            נשים שקראו את הספר שאלו את גולן איך עשה את זה.
            "קשה לי לענות" – אומר גולן. "אני, כסופר, איני יודע יותר ממה שהנשים מספרות. אני בונה דמויות של נשים בהנחה שזה אמין. הנשים אינן אומרות מה שאנו אומר, אלא מה שהדמות אומרת. דוסטוייבסקי הצליח להיכנס לדמויות של נבלים ותמימים. המלים הן חומר ביד היוצר, המכיר את נפש האדם. כדי לתאר דמות אמינה אסור לסופר להיות תמים. צריך לחדור לעומקה של הדמות. אפשר להכיר מצבים בלי לחוות אותם כיוון שהוטלנו לתוכם".
        *       האם הסגנון שלך ישראלי? תל-אביבי?
            "ספרות ישראלית מאופינת בנושאי כתיבה הלקוחים מחיי הארץ; צבא, קיבוץ וכיו"ב. לכל סופר סגנון אישי המושפע מתקופה, מאווירה ומדרישות הביקורת. יש סופרים, שכדי לזכות באהדת המבקרים נכנעים לתכתיב. כיום התכתיב הוא "לשון רזה". בעידן של דיאטות מכל הסוגים מקצצים גם בקישוטים ומליצות. יש מין 'דוגריות' בכתיבה, כולל שימוש בשפת רחוב, אך לא עד כדי טיפוח הסלנג".
            ככל שמתקרבים לימינו הולכת הספרות ומתקרבת ללשון הדיבור. את העומק בכתיבה ניסו סופרים לתת בדרכים שונות, כגון בדרך של דיאלוגים קצרים נוסח המינגוויי. אחרים השתמשו בזרם התודעה נוסח ג'יימס ג'ויס, או בדרך ריאליסטית על-ידי בניית תמונות רבות משמעות וסמליות. עגנון יצר סגנון משלו, שסופרים מתחילים ניסו לחקות. האני מאמין של שמאי גולן הוא "לשון משכנעת" של כל סופר וסופר על ייחודו. סופר שינסה לחקות אחר – נועד מראש לכשלון.
 
            זו לו קדנציה שלישית כיו"ר אגודת הסופרים. בין מפעלות האגודה הוא מונה את קביעת עשרת הסופרים המקבלים מלגת קיום שנתית, כדי שיוכלו להתמסר לכתיבה ללא בעיות פרנסה. סופר יכול לשהות בדירות-יצירה, העומדות לרשות האגודה. האגודה מוציאה ירחון לספרות "מאזניים", מנהלת ארכיון כתבי-יד ומכתבי סופרים ועורכת ערבי-ספרות ותרבות.
            ב'ספריה', בית-הקפה האינטימי של בית הסופר, מראה לי שמאי גולן את ספרו "שואה, פרקי עדות וספרות". הספר מתעד את הזוועה בהסתמך על ביוגרפיות.
            בן 13 הגיע שמאי גולן לארץ בספינת "המעפיל האלמוני". הבריטים השתלטו על האניה וגירשו את המעפילים לקפריסין. אחר-כך, הגיע, במסגרת עליית הנוער, לרמת הכובש.לימים שירת בסיירת גבעתי, ולמד ספרות והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. לכתיבה נמשך עוד בילדותו. היומנים שכתב כילד, בפולנית וברוסית, אבדו. ברמת-הכובש היה ממייסדי בטאון הקיבוץ 'לפיד הכובש'. ב-1950 פגש בסמינר של בני ההתיישבות העובדת את מי שעתידה להיות אשתו, ארנה לבית בן דרור, כיום ד"ר לספרות. הספרות מושלת בבית גולן.
הוא – היוצר;
היא – המבקרת. היא הראשונה העוברת על כתבי היד של בעלה. ביקורתה קפדנית, הוא אומר. אחר-כך היא מרצה על ספריו.
 
            השהייה בקיבוץ עשתה חסד עם כתיבתו, גם בשפה ובסגנון וגם בהפנמת ערכים. בצבא ראה מזור לאימי השואה. שם סיגל מבטא צברי, ואמר לסובבים אותו, כי הוא "בן קיבוץ". אבל כשהחל לכתוב על הווי הקיבוץ – לא לחה הכתיבה. כשהחל לכתוב על השואה – נפתחו מעיינות היצירה. "אשמורת אחרונה" היתה לטרילוגיה על השואה (שני הספרים הנוספים הם: "אשמים" ו"מותו של אורי פלד"). שלושת הספרים עוסקים בנער יוצא שואה ה"מצטבר" מלשון צבר, ונקלט בארץ.
            בהכרה ראשונה כסופר זכה והוא בן 27, כשקיבל את פרס ברש על ספרו "באשמורת אחרונה". הישג ספרותי נדיר, שהרי שלא כמשוררים, בשלותם של סופרים מגיעה בגיל מאוחר הרבה יותר.
            מלחמת המפרץ כבר זכתה לבעלי מכחול שיתעדו אותה. ותופסי עט?
            "בשירה כבר מוצאים לכך ביטוי במוספי הספרות. המוטיב העיקרי הוא ה'סקאד'".
            "ההסתופפות בחדר האטום, ההסתגרות בבית והחששות מנפילת הטילים יהוו קרקע פוריה ליצירות ספרות חדשות" – מאמין גולן. "הספרות אוהבת את האדם הנמצא ברגעי משבר, וסכנת חיים. הדרמה הסקאדית תשמש חומר גלם טוב לספרות וליצירות חדשות שבדרך".