אוריאל ריינגולד
"הארץ", 16.7.1971
 
   
"'מה אתם מבינים', גנח ברגר במבטא הפולני שלו, מי שהיה שם אצל הגרמנים - ז ה תמיד יחזור אליו'".
            ברגר, אחד מחיילי הפלוגה של סרן פלד, מיצה במשפט זה את הרעיון המרכזי של הספר "מותו של אורי פלד" מאת שמאי גולן*), אותו "זה" שברגר ציין, אינו אלא הסיוט המקנן בלבו של כל מי שהיה "שם", סיוט שאין אדם יכול להשתחרר ולהימלט ממנו, סיוט הנע משני עבריו של קו-הטירוף.
 
   
                        דמותו של אורי פלד אינה חדשה וראשונית בספרות העברית של השנים האחרונות. פגשנו בה ובבעיותיה, בגלגולים שונים, ביצירות קודמות: הילד יוסלה קופרמן ניצל מהשמדה, ובהיותו בצד הפולני הוא מתקרא יוזק. הנער מגיע ארצה, מתחנך בחברת-נוער בקיבוץ, מחליט להתנער מתדמית ה"פליט" הדבוקה בו. לשם כך עושה יוזק את כל שביכולתו כדי להיות כאחד מבני הקיבוץ. הוא נוטל לעצמו זהות חדשה – אורי פלד, מצטיין בעבודה בפלחה ובשירות בצה"ל, ושיא התהליך – הוא נושא לאשה את אסנת, בת הקיבוץ ה"מיוחסת". לאחר שהוא עוזב את הקיבוץ ומפסיק את שירותו בצבא-הקבע, מתמסר פלד לחקר השואה ובמיוחד – לחקר עיירתו שלו. במלחמת ששת-הימים הוא מוביל את פלוגתו לקרב על ירושלים, אך נהרג תוך כדי מעשה, שאינו אלא תערובת של טירוף והתאבדות. זוהי, בקיצור נמרץ, העלילה.
            המחבר אינו מניח לגיבורו להמלט אפילו דקה אחת מעברו, המלווה אותו כצל: פעם הוא מנסה להנתק ממנו ופעם נצמד אליו בדביקות, אך תמיד הוא קשור אליו, בזמן האהבה כבזמן השנאה, בעת פקחון כבעת ביעותים. הוא נוטש את חברתו מחברת-הנוער, כיוון שהוא משתוקק להוכיח לעצמו ולכולם, שהוא יכול לקחת דווקא את בת הקיבוץ הגאה. הצל הכבד מרחף על חיי המשפחה ואהבה. יוסלה-יוזק-אורי משתוקק לבן שישא את שם אביו, אך לשוא. כשהוא מנסה לאהוב את אסנת – עולה בו דמותה הערטילאית של הילדה, שהוריו אירשוהו לה. אסנת עושה מאמץ להבינו ומדרבנת אותו לעסוק בחקר-השואה, מתוך תקווה שכך יעבור את תהליך הקתרסיס וישתחרר מסיוטיו – אך התקווה נכזבת. המימון ללימודיו באוניברסיטה – תודות לפיצויים מגרמניה. את לחמו הוא מוציא מעבודה ב"יד ושם", וממחקר הממומן על ידי קרן אוסטרית.
            דרכו בצבא מודרכת על ידי שאיפה, שבוטאה בעוצמה על ידי רבים בתקופת מלחמת ששת-הימים: להיות חזק, לא להניח לשואה נוספת שתקרה. האויב הערבי נראה לו כהמשך ישיר וזהה של האויב הנאצי. אבל הקו הרשמי שונה; מפקד-הגדוד מטיף לו: "צבאנו שונה מכל הצבאות בעולם, סרן פלד. אנחנו איננו שונאים את אויבינו". (ע' 42). ואילו גישתו של אורי פלד ממש הפוכה: "... ואני שונא... אני אוהב את הכוח ואת השנאה. האויב שלי הוא תמיד גרמני, והמלחמה היא תמיד פרטית..." (ע. 68).
            אורי פלד מתכחש לדת ולאלוהים, אשר איפשרו לשואה שתקרה, והשלימו עמה. אך בו בזמן הוא נמשך בחבלי קסם אל החייט החרדי ר' יואל, המייצג לגביו את המסורת של בית-אבא. אף עם בני הארץ וותיקיה הוא מצוי בקונפליקט מתמיד על רקע העבר: אלה אינם סולחים לו, שבעוד הם שופכים דמם למען הקמת המדינה, שייך יוזק למחנה אשר "הלך כצאן לטבח". ואילו הוא אינו נשאר חייב, ומטיח בבן דבבו, דור חמישי בארץ, שאביו נשחט כשה על ידי ערבים, כאן, בארץ, בירושלים...
            אין צורך להוסיף ולומר, שאת כל ההללים שבין ההתרחשויות ממלאים בספר זכרונותיו, הזיותיו וסיוטיו של אורי פלד, השאובים כולם מ"שם".
            תיאור זה של הספר עלול לעורר את הרושם, כאילו דמותו של אורי פלד היא סטריאוטיפ, כאילו העלילה "נתפרה" מסיבים סינטתיים, לצורך הצגת התאזה של המחבר. אלא שכאן, לדעתי, טמונה ההפתעה-לטובה שבספר. מבין הדפים מצטייר אורי פלד כדמות חיה, בשר ודם, משכנעת באפשרויותה.
            במבט ראשון נדמה, ששמאי גולן העמיס על גיבורו יותר מדי. כביכול קשה להאמין, שאמנם כל דקה בחייו של אורי פלד וכל צעד שהוא עושה מודרכים בצורה כה ישירה על ידי עברו. במבט שני, השתלשלות העניינים נראית הגיונית וסבירה והאיש אורי פלד נראה כדמות אותאנטית. ואמנם, אין לי ספק שאנשים כמותו חיים בינינו. מי

_______________
*) "מותו של אורי פלד", מאת ש מאי גולן, הוצאת "עם עובד". ספרייה לעם, 205 ע'.
שיתבונן על סביבו לא יתקשה לגלותם. ומי שאינו מוכן להתבונן בעיניו הוא, יוכל לקרוא עליהם פה ושם בכרוניקות של העתונים.
            אין לחפש בספר מה שאין בו. הסופר, כמדומה, אומר בבהירות את כל מה שיש לו לומר. הדברים נמסרים כפי שהם, בצורה בוטה וחריפה, ללא עידון או רמזים. מאום אינו נשאר בלתי-אמור. אין טעם לחפש רבדים נוספים, משמעויות עמוקות יותר. ההתפתחות הפסיכולוגית של הגיבור היא פשטנית למדי, צפויה למדי.
            המעלה העיקרית של הספר היא כנותו. אני מאמין, שהמחבר ביטא בצורה סבירה וכנה דברים המעיקים על אנשים רבים בינינו, ואינני מתכוון בכך דווקא לאנשים שבאו מ"שם", אלא אף לאלה שחיו כאן, בארץ.
 
 
 

אוריאל רַינגולד (ריינגולד) (1935-2008) הוא סופר עברי, עורך ועיתונאי., עורך השבועון לילדים: "הארץ שלנו".