אהוד בן עזר
השוֹאה אינה מרפה מניצוליה דור אחר דור
על הרומאן החדש של שמאי גולן  "ואם אתה מוכרח לאהוב"
כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור בע"מ, אור יהודה 2008, 224 עמ'
 
    שמאי גולן לא עושה פשרות של בידור ופיקנטריה וקלילות אלא משקיע את הקורא שוב ושוב באותו
עולם של לפני, בתוך ואחרי השואה, העולם שמפרנס גם חלק ניכר מכתיבתו הספרותית הקודמת, והוא כאילו אינו רק סופר של עצמו אלא נציג של כל הדורות וכל בני המשפחה
 
 
אני לא אובייקטיבי בהתייחסותי לרומאן החדש של שמאי גולן וזאת מסיבות אחדות. מתקיימת בינינו ידידות רבת שנים, שבמהלכה נגולו בפניי יותר מפעם אחת, בשיחות וגם בכתובים, קורות חייו כילד יהודי-פולני יתום ברוסיה האסיאטית בימי מלחמת העולם השנייה, עלייתו כמעפיל צעיר ארצה, מחנה המעצר בקפריסין, החיים בקיבוץ רמת הכובש, השירות הממושך בצבא, הלימודים באוניברסיטה הירושלמית, הקמת בית הסופר ברובע היהודי בירושלים, היותו יו"ר אגודת הסופרים העברים, שליח למקסיקו ולארגנטינה, וגולת הכותרת, רוסיה. פגשתי אותו במוסקבה בתפקידו כנספח התרבות בשגרירות ישראל, ואשתו ד"ר ארנה גולן עובדת עימו. שם, ברחוב ארבאט, עומד במעיל כהה, בשפם ובשיער שחורים, ובמשקפיים עבי מסגרת כהה, הוא נראה, האמינו לי – כדמות מרגל ותיק מהסרטים (הרבה יותר משכנע ממוחמד באסיוני). וכך, במדינה שבה לפני עשרות שנים, בעודו ילד – הרימו עליו מגף וכמעט דרסו אותו לארץ – הוא היה עכשיו כמלך, נציג ישראל העשירה, המודרנית והמבוּססת, מול רוסיה הענייה, הקבצנית, שבה הדולר פועל נפלאות. וכל המכיר את מציאות השנים ההן ברוסיה, ואולי גם כיום – יודע על מה אני מדבר.
אהוד בן-עזר,הסופר ועורך העיתון האינטרנטי "חדשות בן-עזר",
מראיין את שמאי גולן
בערב לכבוד הופעת הרומן ,"ואם אתה מוכרח לאהוב", נובמבר 2009
ולא רק זאת. אני גם מכיר בזכותו את סיפורם של קרובי משפחתו, (מהם אף הבאתי פרקים מדהימים בהמשכים בגיליונות הקודמים) וזאת מתוך ספר הזיכרון לזוג הרופאים חשוכי הילדים "טניה ופליקס גולדשטיין" שיצא לאור בעריכת "שמאי גולן (גולדשטיין)" ובו סיפוריו של פליקס, בצד עדויותיהם של טניה ופליקס בראיונות שערך שמאי עימם, וכן דברים עליהם מאת בני משפחתם, תעודות מתחנות מכריעות בחייהם, ותמונות המנציחות פרקים בהם. סביר להניח כי דמויות טניה ופליקס שימשו במידה מסויימת מעין אימומים לשתי הדמויות הראשיות ברומאן החדש – כלומר לשני ניצולי השואה המבוגרים החיים בירושלים, הרופא שמואל גדנקר ואשתו האחות הראשית לאורה. אך גם קטעים מהשנים שבהן שימש שמאי בשליחויות במקסיקו ובארגנטינה, אפשר למצוא בקורות חייו של השליח-לעת-מצוא, עורך הדין אלחנן, בנם של שמואל ולאורה, בשיטוטיו בשתי ארצות אלה.
מכל החומרים הללו, שהיה עלינו לשימם שוב ושוב בסוגריים כדי להתרכז בעלילת הספר ולא במחוזות הנילווים אליה וודאי גם משפיעים עליה – רקם שמאי גולן רומאן בעל ניגון אחיד ומיבנה מעגלי, כלומר, כל פעם מתגלים עוד פרטים על אותם גיבורים ואותן התרחשויות עד למעמד הדרמטי האחרון שבו, כמו בעלילה בלשית – מתגלה הסוד, עליו כבר נרמזנו בהתחלה, וחייהם המתפרקים של הזוג הצעיר, אלחנן ודניאלה, מתאחים מחדש במשפט שבו מסתיים הרומאן, וזאת מנקודת מבטו של אלחנן:
"הבחנתי אף בעיניו של גדנקר שהביטו בי בחמלה ובאהבה, קרוב לי יותר מאי-פעם, וחשתי לפתע את כפות ידיה של דניאלה המלטפות את ידי והיא לוחשת, אבל אצלי אינך יתום, אלחנן." (עמ' 224).
ממש כבסיפורם של פליקס וטניה גולדשטיין, נחבאים בתקופת המלחמה שמואל ולאורה גדנקר בסליק-מרתף מחניק מתחת למיטבחה של פולנייה תאבת בצע, שהסכימה להסתירם חרף הסכנה הגדולה. מומחיותם כרופאים עומדת להם לשרוד בתקופה הנוראה, כולל הפלה שעוברת לאורה בידי שמואל, כי אין להם אפשרות לגדל תינוק בסליק.
אפשר לומר שחייהם, כחיי מרבית בני דורם ששרדו, מתחלקים לארבע תקופות מכוננות ומכריעות:
ראשונה – החיים המאושרים לפני חלוקת פולין בין גרמניה לרוסיה, ובתוך זמן לא רב כיבוש כל פולין וחלק ניכר מרוסיה בידי הגרמנים. חיים נורמאליים אלה מצטיירים כגן עדן, אם כי בצל איום גובר והולך.
שנייה – החיים הקשים בתקופת הכיבוש הרוסי שלאחר חלוקת פולין ב-1939 – והחיים הנוראים בתקופת הכיבוש הגרמני, תקופה שרק מעטים הצליחו לשרוד את נוראותיה; ובעיקר שרדו אלה שהסתתרו, חלקם כלא-יהודים, או צעירים שבסלקציות נשלחו לעבודה במפעלים של הגרמנים, וכך נותרה מקצתם בחיים בעוד אשר היתר, בני-משפחותיהם, הילדים ואלה המבוגרים יותר – רובם שולחו ישר למישרפות.
שלישית – החיים אחרי השואה שעמדו בצל מאבק קשה של נקם חלקי בגרמנים, של העפלה ושל בניית חיים חדשים ומשפחות חדשות בארץ-ישראל ובישראל. התאוששות מדהימה של אנשים שעברו את הגרוע מכול ואשר חרף הקשיים בנפש ובגוף הצליחו להתבסס בארץ ולקחת חלק חשוב בבניינה. וכל שלושה השלבים הראשונים האלה עברו על הזוג גדנקר, ואנו מתוודעים אליהם במהלכו המעגלי של הרומאן הפורש כל פעם שכבות חדשות באותו סיפור ובאותן דמויות.
ואז בא השלב הרביעי, הזיקנה, התגברות העבר המפלצתי על חיי היומיום שכבר נחשבו שהגיעו לדרגת הווה "נורמאלי" ומשוחרר מסיוטים. כך כלפי חוץ, אך למעשה הסיוטים והאובססיות לא נפסקו לרגע, והם גם חלק חשוב במיבנה או בסגנון הסוריאלסטי-בחלקו של הרומאן. שמואל גדנקר אינו משתחרר מהאידאה פיקס שלו לנקום בקצין הנאצי קלאוס, שנמצא על כל פרשת דרכים שאותה עבר בעבר, אך שמואל אינו מצליח להביא להרשעתו של קלאוס הזקן במשפט, שמתנהל בגרמניה, משפט שהוא ספק מציאות וספק סיפור הזוי המתרחש בדימיונו בלבד.
אהוב-ליבה הראשון של לאורה, מיכאל לוין, שנמלט מפולניה לאחר פרוץ המלחמה בזכות דרכונו הארצישראלי (הפלשתינאי) "פספורט" ממשלת המנדאט הבריטי – אינו מצליח לשכנע את חבריו ואת מוסדות הציבור בארץ-ישראל בנוראוֹת המלחמה שחזה, ברצח השיטתי של היהודים המתרחש בכל מקום שאותו כבשו הגרמנים – והוא נתפס בעיני חבריו-בארץ כמעורר בהלה וכפוגע במאמצי היישוב העברי לבנות ולהיבנות, והוא נחשב כמעט לבוגד ולסוכן זר המבקש לערער את המוראל בארץ. לימים הוא עוזב את הפעילות-השליחות הציבורית הזו מטעם-עצמו ונעשה לעורך-דין מצליח, אבל האידאה-פיקס שלו, והעובדה שלא שמעו לו, ממוטטים אותו, למרות שכלפי חוץ הוא נתפס כגבר חזק וסמכותי. ברקע מצוי כמובן רגש האשמה שלו על שנטש את אהובתו לאורה ואת חבריו בפולניה והציל את נפשו, בעוד רובם נשמדו.
אני חולק על התיאור ההיסטורי של שמאי גולן ברומאן. הארץ עמדה אז ערב התקדמות הגרמנים באל-עלמיין, גאולייטרים הוכנו במחנהו של רומל, לא היה חסר הרבה שגורלנו יהיה כגורל יהודי אירופה, ועם זאת היישוב העברי לא שקט על שמריו, שיתף פעולה עם הבריטים כנגד אפשרות כיבוש הארץ בידי הגרמנים, מאות ואלפים, גברים ונשים, התנדבו לצבא הבריטי, לבריגאדה, וכמובן גם למסגרות ההגנה העברית בתוך ארץ-ישראל. כמעט שלא היתה משפחה שלא היו לה קרובים נרצחים באירופה, וידעו זאת די מוקדם אף כי כל אחד קיווה שאולי לא בני-משפחתו הם הנרצחים. כדאי לקרוא עיתונים מאותה תקופה. אפילו עיתוני ילדים. לכן להציג את מיכאל לוין כמי שנחשד בשיתוף פעולה עם האוייב וזורע פאניקה בספּרו בארץ על רצח יהודי אירופה, זה אולי קצת מוגזם. אנחנו חיינו כאן אז. שמאי רק שמע זאת מכלי שני כי לא היה אז בארץ, וממחקר ההיסטוריה, (שמע ודאי דיעות שככל שחלפו השנים נעשו יותר זדוניות ומרשיעות כלפי היישוב העברי, כאילו הוא אשם ברצח ששת המיליונים כי לא עשה די להצילם – באותה תאווה של האשמה-עצמית המפרנסת חלק מן הסנוורים הלאומיים שלנו עד ימינו אלה, ימים רוויים בהאשמה-עצמית מוסרית-כביכול במאבקנו לשרוד מול מכונת ההשמדה הערבית-האיסלאמית, שאחת לה אם נהיה המושחתים באדם או צדיקים גמורים).
וכמובן לאורה, שעימה פותח הרומאן בפרק הראשון, (שאותו הבאנו בגיליון 364 מיום 28 ביולי 2008), והוא אחד הפרקים החזקים ביותר בספר, פרק המעיד על העצב הכבד ששורר בספר. לאורה אינה מוכנה לעזוב את הדירה בירושלים, זו שהיתה שיא השלב השלישי של ההתערות וההשתקמות, בארץ, ובעבודה בעלת ערך – ולעבור לבית אבות בתל-אביב. העקירה נראית בעיניה כחזרה על אימי תקופת הנדודים, ההסתתרות והגירוש בימי המלחמה העולמית, והיא חיה רק חצייה במציאות, וחצייה בדמיון. מחלת התשישות הגופנית משפיעה גם על כוחותיה השכליים, וכל חייה צפים ועולים בשני מימדיהם, הנורמאלי והמזוויע, עד אשר גם דמות בעלה האוהב, שמואל, ניראית בעיניה כשל אחד מאויביה דורשי רעתה.
אל הרומאן, שבמרכזו זוג המבוגרים הדועך, מצורף הרומאן של זוג הצעירים-יחסית. עו"ד אלחנן, בנם של לאורה ושמואל, נישא לדניאלה, בתו של מיכאל לוין, ובכך כאילו משלימים שני הצעירים את האהבה שנמנעה מהוריהם, לאורה שנותרה בפולין ונישאה לשמואל, ומיכאל, שעזב לארץ-ישראל. פרשת החיים של אלחנן ודניאלה, והמהפכים הנילווים עליה, פחות מרתקת, כי היא משמשת העיקר מעין "ראי" לגורלם של ההורים מכל צד, אבל – חרף היותם כבר ישראלים במאה אחוז, דניאלה מלידה, לאם ממשפחה ספרדית בת דורות רבים בארץ, ואלחנן שהובא עם לאורה ושמואל בעוד ילד קטן בעלייתם מפולין – אין הם משתחררים מירושת או מתורשת העבר של שמואל, לאורה ומיכאל – וגם חייהם הולכים ונסדקים, הולכים ומתפוררים. רק הסוף העצוב, הטראגי, שבו מתברר לאלחנן סוד הולדתו, מביא גם לתקווה שיחסיו עם דניאלה יחזרו להיות כשהיו, ואהבתם תשרוד, הגם שכביכול לא היתה להם ברירה אלא להינשא זה לזה כדי לכפר על כישלונות הוריהם.
הרומאן של שמאי גולן נחרת מאוד בזיכרון אף כי אינו קל בקריאה. אך אין זה הקושי המביא לכך שכמה מהרומאנים ה"חשובים" ביותר בספרות העברית בימינו הם בלתי-קריאים כי כותביהם, חרף גדולתם כי רבה, פשוט אינם יודעים לכתוב רומאן – אלא משום ששמאי גולן לא עושה פשרות של בידור ופיקנטריה וקלילות אלא משקיע את הקורא שוב ושוב באותו עולם של לפני, בתוך ואחרי השואה, העולם שמפרנס גם חלק ניכר מכתיבתו הספרותית הקודמת, והוא כאילו אינו רק סופר של עצמו אלא נציג של כל הדורות וכל בני המשפחה של עירו פולטוסק, שהושמדו, ולכן אינו יכול להרשות לעצמו להתבדח. אני חש עצמי כל כך שונה ממנו. אולי משום כך אנחנו חברים טובים. אני לא הייתי מסוגל לכתוב רומאן כל כך רציני וכואב. הייתי מיד בורח למחזות אחרים, גרוטסקיים, אירוטיים, רוויי פיקאנטריה – מנסה למצוא גם היבטים אחרים כדי לשעשע במקצת את הקורא, כדי שלא להיות רציני כל כך. אבל זה ודאי גם ההבדל בין הביוגראפיה הארצישראלית שלי, שחוץ מאהבותיי הנכזבות היתה די מאושרת, לבין פרשת חייו של שמאי גולן. ואולי ללא מוזר ששנינו, כל אחד נאמן לעולמו, חשים מחוייבות כה עזה לעבר המשפחתי שלנו. רק שאצלי מדובר בשֶׁלט-אבן לחריש התלם הראשון ואצל שמאי בהשמדת מרבית בני משפחתו.
אני מניח שאילו היה שמאי גולן משכיל לשלב בספרו את המשוואה האהובה כל כך על הרבה גרמנים ועל סופרים וסופרות מלקקי-תחת לגרמנים בישראל – והיא שהאכזריות של הצבא הישראלי הכובש דומה לזו של הצבא הנאצי – היה לו סיכוי מצויין להיתרגם לגרמנית ולהתקבל שם בברכה ובכבוד רב בחוגים הקובעים את הטעם הספרותי. מה יותר פשוט היה מלעשות את הילד-הניצול-מן-השואה סא"ל מיל. אלחנן גדנקר גם למי שבתור קצין ישראלי היה בשעתו אחראי למעשי זוועות או נישול כלפי הפלסטינים הכבושים – וכך להעמידו מול קצין ה-אס.אס. קלאוס, שאותו רודף כל ימיו ללא הצלחה האב שמואל גדנקר? והרי זה ממש מתבקש! איך אפשר שלא להיתפס לבכיינות מוסרית על חטאינו ולהאשמת עצמנו וממשלתנו – ברומאן עברי? הרי זה ברור שהישראלים החדשים אינם שונים מן הנאצים!
אלא ששמאי גולן הוא סופר מן הדור הישן, מצפוני, ציוני, ניצול שואה, ישראלי גאה שגם כיום אינו מוכן לקבל דבר מן הגרמנים, מטוב ועד רע, והוא האדם האחרון שילקק להם את התחת בכתיבתו הספרותית כדי להשחיר את עצמנו ולמצוא חן בעיניהם. ובכל זאת, אילו הייתי מו"ל גרמני בעל מצפון, הייתי מעדיף לתרגם קודם-כל את ספרו ולא את ספרי החנפים. אולי גם כדי להמחיש לגרמנים המסכנים, שכל כך סבלו במלחמת העולם השנייה – כי השואה אצלנו טרם תמה והיא חיה עדיין בסיוטיו של הדור הגווע ובגורלם של בניו ונכדיו, היא תורשתית כמו גורלם של פגועי הקרינה הרדיואקטיבית מהירושימה ומנגסקי וצאצאיהם.
 
התפרסם ב"חדשות בן עזר"
גיליון מס' 370
תל אביב, אור ליום שני י"ז באב תשס"ח, 18 באוגוסט 2008
 
 
   אהוד בן עזר - סופר, עורך עיתון אישי המופץ למנויים "חדשות בן עזר - מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח".