צ יי ר  ארץ - י ש ר א ל י -   נ ח ו ם   ג ו ט מ ן
 
על אלבומו הערוך בידי אהוד בן עזר
 
 ומתורגם לרוסית בידי אפרים באוך
 
 
מאת: שמאי גולן
 
   
לאחרונה  הופיע בישראל בשפה הרוסית האלבום המפואר "צייר ישראלי – נחום גוטמן", בהוצאת "מודן". נחום גוטמן   ( 1898 - 1980 ), שנולד ברוסיה ועלה לארץ-ישאל בגיל שבע – היה צייר, מאייר, סופר וסופר לילדים ולנוער, ובכל אחד מן התחומים הוא מן החשובים ביותר בציור הישראלי ובספרות העברית.
 
 
 
הטקסט  של האלבום נערך  בידי אהוד בן עזר, סופר,  חוקר ומי שאוהב מאוד את ציוריו של גוטמן. להכנת האלבום  הוא התבסס על ספר שכתב לפני שנים   יחד עם הצייר, ושמו : "בין חולות וכחול שמים", ספר ביוגראפי על  גוטמן , שסיפר לבן עזר את סיפורי חייו וגם הוסיף להם איורים. ( הספר תורגם לרוסית ויצא לאור בספריית עליה, ירושלים, 1990 ).
 
האלבום של גוטמן  תורגם  מעברית על ידי הסופר שעלה מבריה"מ לפני כארבעים שנה – אפרים באוך. העורכת הראשית של המהדורה הרוסית היא  רינה ז'ק. מן הראוי לשבח את ההוצאה ואת כל אלה שעסקו במלאכת הכנת  המהדורה החדשה ולברכם על "הולדתה" של יצירת אמנות זו - האלבום הרוסי.  
 
בטקסט המלווה את הציורים  מספר בן-עזר לקורא על דרכו של הצייר באמנות, מטרותיו, המחשבה האמנותית שמאחורי ציורי הנוף שלו בארץ ישראל מראשית המאה ה-20 , שיש  בהם  גם השפעה אוריינטלית ותנ"כית. העורך , בן עזר, מסתמך  מצד אחד על ספרו "בין חולות וכחול שמיים", שכאמור, נכתב יחד עם הצייר עצמו, ומצד שני  מביא מבחר מרשים ומשכנע מדבריהם של ציירים, סופרים ומבקרי אמנות רבים על ציוריו של גוטמן, שהוא אחד מאבות הציור הישראלי מראשית המאה ה - 20 ושזכה גם להכרה בינלאומית. 
 
האלבום מדגיש  שכבר בראשית  חייו האמנותיים בארץ  גילה גוטמן את דרכו  המיוחדת בציור  כשהוא דבק בנופי הארץ. הוא אינו מצייר את נופי אירופה, כפי שהיה מקובל, הנופים המושלגים או האפורים בסתיו הגשום.
 
גוטמן החל לצייר את אשר ראו עיניו בארץ-ישראל בהגיעו לכאן בגיל צעיר , יחד עם משפחתו ובראשה אביו הסופר העברי שמחה אלתר גוטמן ,  בעל שם-העט ש. בן ציון.  היה זה, כאמור,  בשנת 1905 בתקופת העלייה השנייה.   גוטמן הצעיר ראה לראשונה והתרשם עמוקות מנופי הארץ : ביניהם נמל יפו, סמטאות ירושלים, סמטאותיה של צפת , וצייר את אשר ראו עיניו בראייה הראשונית  והמיוחדת של אמן. הוא אף דמיין בליבו את הדמויות המתוארות בתנ"ך המהלכות על אדמת ארץ-ישראל ואף אותן הוא צייר. אך במיוחד אהב לצייר את דמויות הערבים שחיו ועבדו בארץ, בלבושם המיוחד והנבדל מזה של אירופה.  הוא ראה בהם, לעתים, צאצאי האבות הקדמונים של עם ישראל, אולפחות הדומים להם באורחות חייהם.
הוא התרשם מן הצבעים העזים, מן השמש הלוהטת , מן הבתים הלבנים הראשונים של תל-אביב הבנויים על החולות הצהובים. הוא  צייר גם את  הבתים הראשונים  בשכונות היהודיות ליד העיר יפו:   נווה-צדק, נווה-שלום - כל אלה  עוד לפני שהתחילו לצמוח בתי תל-אביב.
 
הצבעים שראה היו תכלת ואדום וורוד, והירוק הכהה של הפרדסים, והגוון הירוק בהיר של עצי הזית, וכאמור, הצהוב של החולות  ושל השדות בימי הקיץ. גוטמן צייר את הנוף  בקווים מעוגלים, כאילו חמוקי הנוף הם חמוקי אישה, כותב אחד המבקרים. גוטמן צייר גם את בתי הקוביות של בתי תל-אביב הראשונים, הלבנים על החולות הצהובים. "הוא זכר את המראות של ימי ילדותו וראשית נעוריו ונתן להם ביטוי אחר-כך, בהפכו את הריחות והקולות לצבעים". למעשה ינק גוטמן כל ימיו ממראות נעוריו וצייר אותם. בן עזר שב ומציין את מקורות יניקתו , וההשפעות על יצירתו של האמן.
 
אכן, בעזרת האלבום יוכלו הקוראים ללמוד ולדעת  על ראשית הציור הארץ-ישראלי המיוחד, על התהוותו, על הסטודנטים הראשונים שלמדו ב"בצלאל" – באקדמיה לאמנות בירושלים שנוסדה על ידי פרופ' בוריס ש"ץ.  אקדמיה זו הקים בוריס ש"ץ כמרכז רוחני של התרבות היהודית הלאומית, בעיקר פעל ברוחו של הפילוסוף היהודי אחד העם. כלומר, להקים בארץ מרכז רוחני ליהדות העולם ולא רק  ליהודי ארץ-ישראל.  פרופ'  שץ אכן חינך את הסטודנטים שלו  להתחברות האמנות בארץ עם זו שנוצרה על ידי יהודים בארצות בהן הם חיים.
 
אך רבים מן הסטודנטים ב"בצלאל", ביניהם נחום גוטמן, התנגדו למגמה זו של ציורי הציירים- היהודים במזרח אירופה, כגון מארק שאגל ואחרים. המתנגדים רצו יותר לדבוק ל"מזרח" שבו הם חיו עתה, לדבוק בנופים כפי שהם משתקפים בארץ-ישראל, והשתדלו לראות ולצייר את השמש  המיוחדת הלוהטת של ארץ-ישראל, ואת  הצבעים הבהירים שסבבו את הנופים  כאן.
 
בן עזר, בטקסט המלווה אף את הציורים של גוטמן, מסביר אותם על רקע תקופתם,  ומספר על     השפעות המורים ב"בצלאל" , ביניהם, למשל, הצייר אבל פאן. הוא מביא מדבריו של הסופר והאמן יהודה האזרחי על גוטמן: "בשנות ה – 20 יצר גוטמן סידרה של תמונות שצוירו בשמן, דמויות שהיו בעיקר רועים ערבים, פלאחים העובדים בשדות ובפרדסים. הוא בסגנונו  כאילו יצא  נגד ציורי שגאל המתאר את העיירה היהודית בגולה בריאליות מעורבת בפנטזיות. ואילו ציוריו של גוטמן השתדלו להדגיש את המציאות של האדמה, חיי העובדים של אדמה זו, מציאות וקירבה לטבע".
 
בן עזר מביא כדוגמה את התמונה "מנוחת צהריים" , שבה  מצליח  הצייר להעביר אל המתבונן  תמימות ונוף מודגש עד כדי  אי-ריאליה של הטבע. הצבעים עזים:  כחול של השמים, וצהוב  של השדה בקיץ ,וירוק של  עצי הפרדסים.  אפילו שתי הערימות הקצורות של התבואה מקבלות דמות של אי-ריאליה בצורת שתי גבעות הדומות לדבשת של גמל (ע' 61}. אכן, זוהי  ראיה רומנטית-אידיאליסטית של הנוף בארץ-ישראל, תוך מפגש מחודש של הצייר עם הארץ, כך מציין בדבריו האוצר יגאל צלמונה (ע' 64).
 
ציירים ומבקרי אמנות אחרים אף הם כתבו והתבטאו על גוטמן:  כאמור, יהודה האזרחי, וכן עורך כתב העת  "גזית" לאמנות ולספרות,  גבריאל  טלפיר , ואילו  המבקר אדם ברוך מכנה את  ציוריו של גוטמן  פרימיטיביזם נאיבי  בדרכו המיוחדת של גוטמן לראות את  נופי ארץ-ישראל. הנוף אצלו קשור במורשת הרוחנית של הארץ . אכן, בציוריו אפשר לראות יותר את השאיפות  והתקוות מאשר ארץ-ישראל של מציאות. הוא צייר נופים , הוא קשור לפרדסים, מצייר שבילים בשדות ובהם מתהלכים פועלים ערבים.  שאיפתו של הצייר  הייתה להיות חלק אינטגרל במרחב זה. ואילו כיום הציור בארץ רחוק מאוד מסגנונו של גוטמן, כדברי המבקר אדם ברוך .
 
אך המאורעות ההיסטוריים האכזריים המתרחשים בארץ משפיעים גם על גוטמן. בשנת 1929 פרצו המאורעות , בהם רצחו ערבים בדם קר יהודים בישובים מעורבים, בעיקר בחברון. גוטמן באותם ימים הוציא לאור חוברת, שבה אותם הערבים שבציוריו הקודמים צוירו באידיאליזציה של אוהבי אדמה ושלום, מצוירים עתה כערבים רוצחים צמאי-דם  יהודי. הם מצוירים עם סכינים ביד כשהדם נוטף מן הסכינים. באופן זה צייר גוטמן את הערבים גם באיוריו בראשית שנות ה – 30. אבל בתערוכה שלו בשנת 1933 הוא מציג את ציורי הנוף שלו, לעתים בלי ערבים.
 
האלבום מתאר בפני הקורא דובר הרוסית לא רק את דמותו של גוטמן ואת יצירתו האמנותית אלא  גם את התקופה, את האקלים האמנותי בו פעל הצייר. למשל התחברותו ב"בצלאל" אל קבוצת המורדים המתנגדים לצייר בנוסח "אסכולת בצלאל", בחפשם דרך חדשה המתאימה יותר לדעתם לנופים ולאקלים בארץ-ישראל.
 
בשנת 1929 נסע גוטמן לפריס, ושם השתתף בתערוכה יחד עם הציירים המודרניסטים באירופה, כגון מארק שאגל, קיסלינג, מודליאני, גוטליב, סוטין ואחרים. בתערוכה זו הציג גוטמן את ציוריו: "מנוחת צהריים", "פרחים" ו"מערת המכפלה". גוטמן מודה, שהוא אהב את האווירה בפריס ששררה  ב"אקול דה פרי", הנודע.
 
הציורים והרישומים המובאים באלבום הם מן הידועים ביותר של נחום גוטמן, מתקופות שונות של יצירתו. הקורא ימצא בין ציורי השמן והאקוורלים גם רישומים רבים,  וצילומים של פסלונים, ביניהם של הסופרים  מגדולי האומה : ח.נ. ביאליק , י.ח. ברנר, ואחרים, אגב כולם מבאי ביתו של אביו ש. בן-ציון שכאמור, בעצמו היה סופר, ועשה רבות למען החינוך העברי בראשית המאה.
 
וכיון שעוסקים אנו במקצת במשפחתו, מן הראוי להוסיף שגוטמן נשא לאישה את דורה יפה, שאהב אותה עד סוף ימיו וצייר אותה בציורים רבים. אחיה כתריאל היה אחד מעשרים ושלושה אנשי ה"הגנה" שהפליגו באביב 1941 לסוריה, במגמה לפגוע במתקני הנפט של הממשל  הפרו-נאצי ששלט שם, אך איש מהם לא חזר מן המשימה, כולם נעדרים עד היום הזה.
 
כדי להדגיש ולתת מושג לקורא מן העושר הציורי שמכיל האלבום, הרי דוגמאות אחדות  מציוריו האופייניים של גוטמן המופיעים באלבום: הציור "יום חג בפרדס ביפו" והדגשת הצבע הירוק העמוק (ע' 44 – 45), "רועה העזים"  וצבעי התכלת , החום הבהיר והצבע  והלבן (ע' 50), בציור  "נושאת האלומה" (ע' 51), וכן "נוף עם רועה עזים ועדרו" (ע' 94).
 
 בסוף שנות ה-20 התחבר גוטמן לקבוצת ציירים בשם "אגד", שעיצבו במידה רבה את פני הציור הארץ-ישראלי, ביניהם:  ראובן, ליטבינובסקי , לובין, ואחרים. בתערוכה  הקבוצתית שהם הציגו, וקראו לה "שלום", הציג גוטמן גם את ציורו "בית הכנסת של אברהם אבינו בחברון".
 
בן עזר מציין במיוחד את התערוכה הרטרוספקטיבית של ציורי גוטמן לציון 50 שנה ליצירתו, במוזיאון תל-אביב , בשנת 1969. בתערוכה זו הוצג מבחר של 113 עבודות, שרובן צוירו בשנות ה – 50  וה – 60 במאה העשרים.
 
בן עזר מציין, בצדק, שגוטמן גדל כמעט כל חייו בנוף של ארץ-ישראל, אך למעשה ילדותו הרחוקה של הצייר, עד גיל 7 , עברה עליו באודסה שבאוקראינה הרחוקה. אך גוטמן לא צייר מראות מאותן שנים באודסה . הצייר , כמו יוצרים רבים שעלו מאירופה מאוחר יותר, ביקש  כמו להיוולד מחדש ודווקא בנוף של ארץ-ישראל. לפיכך , מדגיש בן עזר,  חש גוטמן קירבה מיוחדת אל המשוררת הראשונה של ארץ-ישראל: אסתר ראב, שהרבתה לתאר בשיריה את נופי הארץ, ואף פיסל את ראשה בשנת 1931 (ע' 95).
 
גוטמן היה צייר רב-גווני: הוא צייר בצבעי שמן, אקוורלים בצבעי מים , רישומים בעיפרון , פסל פסלנים, עסק במוזאיקה ועוד.
 
עם זאת, הייתה לגוטמן נטיה גם לאמנות המלה הכתובה, לכתיבה הספרותית. אך כל עוד אביו הסופר היה בחיים, והסופרים החשובים  הרבו לבקר בביתם, לא העז נחום גוטמן לכתוב , בעיקר מפני שמצד אחד היה רואה את אביו מתענה בכתיבתו ליד השולחן, ומצד שני היה ירא מכתיבתו רבת ההשראה והכישרון של ח.נ.ביאליק. ואכן, ספרו הראשון של גוטמן  "לובנגולו מלך זולו" ראה אור רק  שנתיים אחרי פטירת אביו, וכמובן אחרי מותו של ביאליק. עוד בחייו של ביאליק אהב גוטמן לאייר את יצירתו של המשורר. הוא אייר , בין השאר, את סיפורי : "ויהי היום", "אגדת שלושה וארבעה", ועוד. הוא צייר פעמים רבות את דמותו  של ביאליק, וגם פיסל אותה. אפשר לומר שגוטמן לא צייר כה הרבה  שום יוצר עברי כמו את ביאליק. הוא ביאליק, שבהיותו מורה צעיר באודסה בבית-ספר שניהל ש. בן-ציון, אביו של נחום, היה הראשון שעמד על כישרונו של גוטמן כצייר ואף עודד אותו.
 
גוטמן הרבה לצייר מנופי ארץ-ישראל ואפילו בשנותיו המאוחרות : נופי צפת וסמטאותיה, נופי טבריה ליד הכנרת, ים כנרת עצמו, הים התיכון ובו נמלי חיפה ויפו.  אך בשנות ה-50 הוא הרחיב את נושאי יצירתו ואת  סגנונו, הוא התחיל לעסוק  במוזאיקה: על בניין הרבנות בתל-אביב, ב"יד לבנים", והפסיפס הגדול ב"מגדל השלום" שבו הוא מתאר את יפו בראשית המאה ה-20, את שכונת אחוזת-בית, ואת העיר תל-אביב כפי  שנבנתה וכפי שתיראה בעתיד.
 
באחד הפרקים בספר מסביר גוטמן את דרכו ( ע' 130 ואילך): כאלפיים שנה הפסיק הקשר בין העם היהודי לבין הציור, כותב גוטמן, וכיוון שהרגשתי בחיסרון ההבנה של היהודי את הציור,  השתדלתי  להסביר את הציורים שלי גם בעל פה . למשל הציור של הנוף, שיבינו, למשל איך אצלי  עצי תמר מקשרים בין שמיים לארץ. איך לפעמים מתחיל ציור משלושה כתמים, שהופכים במשך הזמן, לציור בעל תוכן מאוד מסוים. כלומר תוכן הציור נוצר תוך-כדי הציור. גוטמן אמר, שהוא אינו רואה יופי באקזוטיקה בלבד, אלא מייחס חשיבות לשיווי המשקל בציור הנוצר במרחב של התמונה. על כן אין הוא נבהל מן הרומנטיקה, מפני שהרומנטיקה היא שהביאה את החלוצים לארץ-ישראל, ואחריהם את היהודים הרבים שהלכו בעקבותיהם.
 
וכמובן שגם חיי אבותינו בארץ-ישראל בתקופת התנ"ך אנו תופסים  בראיה רומנטיות. לכן  האמן עצמו רואה את הארץ גם דרך הפריזמה של התנ"ך והדמויות של אותם ימים, וגם דרך ספרי הרומנים הראשונים בספרות העברית החדשה, כשהסופר אברהם מאפו כתב בסגנון רומנטי את ספריו  "אהבת ציון" ואשמת שומרון"   -   מחיי הארץ בתקופת התנ"ך.
 
בגיל מאוחר, מודה גוטמן, הוא צייר גם  נופים שכבר אינם  קיימים, כי הם השתנו, והוא צייר אותם מזיכרונו, או מדמיונו. בציוריו השתדל להראות את ההתלהבות וההתפעלות שלו  מיפו, כפי שהייתה באותם ימים רחוקים כשהגיע לארץ. לכן הצבעים לוהטים, הצורות ברורות, ומודגשת ההבחנה בין אור וצל. בצבעים אלה מדגיש גוטמן את  הקסם של המזרח .
 
             בסוף האלבום  מופיעה גם רשימת המקורות שמהם בן עזר שאב, כדי לכתוב את ספרו . כמו-כן הוא מביא בגוף הטקסט  גם ממה שאמרו וכתבו על גוטמן  המבקרים, כגון: דורית לויט, אוריאל אופק, יהודה האזרחי, גבריאל טלפיר, יגאל צלמון, שלמה שבא, אדם ברוך, גדעון עפרת, ואחרים.
 
            האלבום הודפס על נייר כרומו מפואר, הציורים באלבום באיכות מצוינת. מן הראוי לציין לטובה את הצלם ישראל צפריר שעשה את מרבית הצילומים של התמונות  שהופיעו כבר במהדורתו הראשונה, העברית, של האלבום;  ולהודות שוב ליוזמתה של העורכת הראשית למהדורה הרוסית, רינה ז'ק, ואחרון-אחרון חביב המתרגם לרוסית אפרים באוך, שהצליח להעביר לקורא הרוסי את החוויה המצפה למתבונן בתמונותיו של גוטמן. 
           
            כסופר, וכנספח לתרבות בשגרירות ישאל במוסקבה בשנות ה – 90 ,  עמדתי מקרוב על חיי התרבות העשירים של רוסיה, שאת שפתה אני דובר - ולכן בטוחני שהקורא הרוסי הסקרן ואוהב האמנות הפלסטית , כמו גם העולה החדש מרוסיה לישראל או המתכונן לעלות, ימצאו עניין רב באלבום, גם כמדריך-עזר לעולם האמנות של ישראל, שגוטמן הוא אחד מגדולי צייריה.      
 
                                                                        שמאי גולן