בסימן של פצעים פתוחים, כפצעי גיבורו ברוך ניילבן בסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" מתוך הקובץ "חופה" – עומדים גם רוב סיפוריו האחרים של שמאי גולן בשני הקבצים שנזדמנו לצאת יחד באחרונה, "המארב", בהוצאת "ספריית תרמיל", הוא מיבחר של אחד-עשר סיפורים מתקופות שונות, ובהם גם מתוך הרומאן "מותו של אורי פלד" – שחלקם הותקן מחדש לצורך מהדורה זו, ואילו "חופה" הוא קובץ סיפורים חדשים שבמרכזו עומדת נובילה קצרה, בשם זה, ואליה נוספו שלושה סיפורים, קצרים עד קצרצרים.
שמאי גולן נולד בשנת 1933, בפולטוסק שבפולין. שנות ילדותו עברו עליו תחת הכיבוש הנאצי ובברית-המועצות. בשנת 1947 עלה לארץ, בעלייה הבלתי-ליגאלית, נתפס והוגלה לקפריסין. אחר-כך התחנך בקיבוץ רמת-הכובש, שירת חמש שנים בצה"ל, אף כקצין בצבא-קבע, והלאה – מסלול ישראלי, אולי פחות יוצא-דופן: בוגר החוגים לספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, הוראה, שליחויות למכסיקו ולארגנטינה, ניהול בית-הסופר בירושלים מראשיתו,ולאחרונה – יו"רות אגודת הסופרים העבריים.
במקביל, חוזרות תחנותיה הראשונות של הביוגראפיה שלו, כמעט ברוב סיפוריו שבשני הקבצים הללו. נפתלי, ב"מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי", אורי פלד, בקטעי-הסיפורים "במארב", "צו-הקריאה" ו"עשרה סנטימטר עפר", יצחק סוקולניק ב"הגבעה", יהודה ב"השיעור בקפא"פ", נוסעי אוניות המעפילים ב"הקרב האבוד", הנער המספר ב"החולה", יואל גרינברג-שילוני ב"החופה" וברוך ניילבן ב"הסתלקותו של ברוך ניילבן" – כולם נולדו מחוץ לישראל, סבלו, הושפלו ובנס ניצלו מרציחתם בידי הנאצים; רובם – משפחותיהם הושמדו, הם עלו לישראל לאחר השואה, ואחרי שנשאו להם נשים, שרובן מבנות-הארץ, שב העבר והיכה בהם כפצעים פתוחים, והביא כמעט כל אחד מהם אל סף של מוות, אובדן וטירוף, תוך עירעור כל מערכת יחסיהם השבירה, הרעועה, עם סביבתם הקרובה והיותר-רחבה גם-יחד, וזה תוך הרגשה גוברת והולכת של זרות, ניכור וכישלון גמור בהגשמה עצמית כלשהי, מקצועית ומשפחתית כאחת.
גורל ואופי
המפתח האוטוביוגראפי, או הדיבוק הביוגראפי שרודף את סיפוריו של שמאי גולן, בהעניקו לגיבוריו שוב ושוב את חוויית הכישלון הגמור שבהתגברות על הטראומה של היותם ניצולים-בילדותם מהשואה – הוא הסבר כה מתבקש-מאליו לעולמו הספרותי, עד שיותר משאתה מתפתה ללכת בעקבותיו, אתה מתפתה שלא ללכת בעקבותיו; שהרי אם אמרת שסיפור-המסגרת, האוגד או עולה מרובם של הסיפורים, מושפע מסיפור-חייו של הסופר-עצמו, עדיין לא אמרת בכך דבר שאינו נאמר במפורש בסיפורים עצמם, ובכיתובים שעל-גבי הקבצים המודפסים.
ילדות-בשואה אינה דווקא מירשם בדוק לנטיות של הרס-עצמי והתאבדות. דומני, כי יש מחקרים המוכיחים שרצון-החיים שפועם באנשים שניצלו מן השואה הוא לעיתים חזק יותר, נחרץ יותר, מזה שקיים אצל אנשים שגדלו בשלווה יחסית, וכמו לא עמדו מימיהם בפני גירוי אכזרי, טראומטי, של סיכון חייהם, כבמלכודת-עכברים. מצד שני, תופעות של הרס-עצמי ונטייה להתאבדויות, על רקע החיים הישראליים, אנו מוצאים גם אצל גיבורים ספרותיים שנולדו בישראל ובדמיונם-היוצר של סיפורים מבני-הארץ. על כן תהא זו טעות, אם כי הסבר קל ונוח ומאין-כמוהו – לפרש את גורל גיבוריו של שמאי גולן כמותנה אך ורק על-ידי עברם ועברו של מספרם גם-יחד.
מהו, איפוא, ההסבר? – דומה, שקיים בסיפורים צירוף של גורל ואופי גם-יחד. גורל הוא נסיבות חיצוניות המעמידות לעיתים באור מאקאברי את הכריותיהם של הגיבורים: מותו של אורי פלד במלחמת ששת הימים, נכותו הקשה של שאוליק, בנו של ברוך ניילבן, במלחמת יום כיפור, שני סיומים אשר בהכרעות אחרות לגבי דרך-חיים, אולי לא היו מתרחשים. אך אי-התרחשותם פירושה היה – נטישת ישראל, הליכה לגולה כך שגם הגורל הוא פרי הכרעה אישית, והכישלון, ובייחוד המוות, אינו רק פרי נסיבות חיצוניות אלא הגיבורים כמו הולכים לקראתו.
מהו אותו אופי, אותה אישיות, הגורמת להם לרצות להיכשל, לדבוק בעבר כדי להחריב באמצעותו את עצמם בהווה?
דומה, כי אחד המפתחות מצוי בסיפור צדדי-לכאורה, ולא מן הטובים שבשני הקבצים, "שנת השתלמות" מתוך הקובץ "חופה"; מסופר בו על מורה בבית-ספר תיכון, אלכסנדר קדם שמו, שעברו, לשם שינוי, אינו קשור דווקא בשואה. בעצם, איננו יודעים דבר על עברו. והנה, יום אחד, לאחר חמש-עשרה שנות הוראה, הוא נוטש את תל-אביב ועולה לירושלים, להרחיב דעת באוניברסיטה. תוך כדי התפתחות הסיפור חל קרע בינו לבין אשתו ובתו, וסופו שהוא נשאר בודד בירושלים, ונעשה מנהל מפעל ספרותי-חינוכי גדול של האוניברסיטה, יושב במשרדו, על כורסת מנהלים: "המוספים וכתבי-העת נערמו על המדפים. והיוצרים הצעירים, המשכימים לפתחו, מציצים בהם ביראת כבוד. מחייכים. רומזים בגאווה שאף הם שותפים לתוכנם של כתבי-העת. ומבקשים סיוע ממר קדם. מגיע להם. מספרים, משוררים, ציירים. לא למען עצמם הם מבקשים. חס וחלילה, רק למען ילידי רוחם. שהרי כשרונם בלתי מעורער. נכונים להוכיח. אף ג'ויס היה זקוק לתמיכה. ופרוסט. ואפילו עגנון שלנו. ואלכסנדר מחייך ומבטיח. בקיא הוא בצרותיהם. שואל לבתי-דפוס, לחוזים עם מו"לים, מזהיר מפניהם, וכששואלים אותו מניין לו הבקיאות הוא רומז על ספרו. שולף אותו בזהירות ממגירת שולחנו. משפיל את עיניו. אף הם משפילים את עיניהם. מתוודים שלא קראו. לא, לא שמעו. מר אלכסנדר קדם סופר. פלאי-פלאים. מי היה מאמין. הנה כל התקציבים בידיו והוא יוכל לפרסם כל חודש ספר חדש. הוא משיב להם בקול צחקוק. רק עיניו נשארות עגומות. אינו מספר שחדל לכתוב. ששולחנו שמם. שעזב את ביתו בשפלה. שדירתו בירושלים משמשת לו מקום לינה. קן תאוות. מקלט לילה." (שם, עמ' 155-156).
התיסכול העמוק אינו נעוץ איפוא רק במה שהיה שם, לפני העלייה, אלא בחוסר היכולת להגשים עצמו במלואו כאן, ובהרגשה שהחיים חולפים מבלי שהדבר האמיתי מתרחש. העבר משמש מעין אליבי שלא לחיות ממש את ההווה. הגיבור, פליט-השואה ברוב הסיפורים, אינו מצליח ליצור קשר בר-קיימא עם אשתו בת הארץ ואף לא עם ילדיו שנולדו כאן. כך יואל, הבנקאי הטברייני, הנער שצימצם עצמו עד לממדי תולעת כדי לברוח מן המגף הגרמני הרומס אותו בפולין, אינו מצליח ליצור קשר אמיתי עם אשת נעוריו ועם ילדיו, אף לא עם בנו-בכורו, און, הנראה לו זר בישראליותו המופגנת. אך גם עם אהובתו, ילידת בגדד, אינו מצליח ליצור קשר אמיתי. לכאורה זכרון פרעות ראשיד-עלי בבגדד, ב-1941, שמונח ברקע ילדותה-שלה, מקשר ביניהם. שניהם פליטים-לשעבר, זרים לעומת משפחתה הראש-פינאית הוותיקה של אשתו, אך לשווא. יואל מטביע עצמו לבסוף בכינרת. יותר מדי נטמע בישראליות שמסביבו, בכדי לשאת באומץ את עברו ולא להתכחש לו, יותר מדי הוא שקוע בעברו – מכדי לזנוח אותו כליל ולהגשים עצמו כישראלי שכולו תקווה, חטוף ואכול והגשם את עצמך על פי מיטב כשרונך וכוחך ליהנות מן החיים.
כללי המשחק
אל בעייתיות דיבוקית זו, שהגיבור של שמאי גולן אינו משתחרר ממנה, מצטרפת חולשה נוספת, והיא הדידאקטיות שבכתיבה. רוב הסיפורים בנויים כמין משוואות מוסברות היטב, עלילתית ורעיונית גם יחד. לכל פעולה יש סיבה מוצדקת, שניתן לשערה בתחילה או להיווכח בה בסוף הסיפור. העבר מסביר את העבר. העבר מתנה את ההווה. ואפילו התפרצותו המדהימה של ברוך ניילבן מוכה-הגרדת, המזריע במונית את ארוסת בנו הנכה, הסבר רעיוני לה – למען תימשך השושלת של המשפחה מוכת החולי, הפירוד והנכות, שראשיתם בפליטותו של ברוך ניילבן מן השואה. כל הנכר, התסכול והמרירות שרוחשים גיבוריו של שמאי גולן – נוצק אל תוך מסגרות עבריות מאוד, ספרותיות מאוד ומסודרות מאוד, בהגיון ובאיפוק שגם כאשר הם מובילים אל אסון ומוות, הרי אלה אסון ומוות דידאקטיים, רעיוניים, המוכיחים שהסופר אכן הצליח להוכיח את אשר הבטיח לעצמו, ולקורא, בתחילת הסיפור.
דווקא משום המתח העצום של החיים המתוארים בסיפורים – חסרים איזו פראות ופריעת סדרים, תפניות בלתי-צפויות בעלילה, שבהן מורגש כי הגיבורים קיבלו חיים משלהם וחדלו לנהוג על פי תוכנית-האב שהגה להם המספר. אילו השכיל שמאי גולן לשבור את התכניות הספרותיות המעצבות את חיי גיבוריו – היה אולי מגיע לגיבורים חיים ומשכנעים יותר, שאינם רק גזורים ויצוקים, ובכך, גם מצליח לעשות את החשבון העמוק, המתסכל, שיש לאני-המספר שלו עם עברו, עם החברה הישראלית והספרות העברית – ומבלי להיכנע-מראש לכללי-המשחק הנוקשים אשר בסדם הוא שם עצמו, מתוך עבודות-שברצון.
 
  אהוד בן עזר - סופר, עורך עיתון אישי המופץ למנויים:  "חדשות בן עזר - מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח".