ד"ר אברהם הגורני
"המאהבת והאשה"
"מאזנים", אפריל 1991 (עם הופעת מהדורה שניה)
 
שמאי גולן: חופה, סיפורים, הקיבוץ המאוחד (תשמ"ד) תשנ"א, 167 עמ'
 
   
            לכאורה, חזרה על סיפור ישן-נושן: כיצד תשַמֵר אִשה בקרב בעלה משהו מהמאהב שבו, וכיצד תשכיל מאהבת להביא את הגבר שלה אל מתחת לחופה?
            מאז קיים מוסד הנישואין פועל בצידו מוסד הפילגשות, והספרות מבקשת לשקף נאמנה את המציאות. שמאי גולן הוא סופר מיומן והוא מעניק לקורא בסיפורו חופה, העומד במרכז הקובץ הנושא שם זה, תיאור מערכת יחסים עם אותו גבר שמנהלות, כל אחת מצִדה, שתי נשים, אשה ומאהבת. הגבר הוא יואל שילוני, שמנסה לשקם את חייו בארץ-ישראל ולהדחיק סיוטי-שואה וחרדות המלווים אותו מילדות. חשוב לו מאוד ליצור לו בסיס משפחתי מוצק ארץ-ישראלי, כדי ליצור לעצמו קריירה מתאימה.
            נירה לבית ברקוביץ היא האִשה הנאה, ששימשה אשנבאית בדואר, ואשר מעניקה ליואל, הסטודנט באוניברסיטת ירושלים שהגיע למעלת מנהל הסניף המקומי של הבנק בטבריה, את הבסיס הארץ-ישראלי. היא בת למשפחה ארץ-ישראלית שורשית מאוד שגם סבה וגם אביה קשורים לקרקע הגליל. לאחר עשרים שנות נישואים, שבהם הביאו לעולם שלושה צאצאים, היא באה עמו חשבון על בגידתו בה במונולוג ארוך, שבו הגבר ממלא פיו מים – הוא הטביע עצמו לדעת בכינרת – ולכן אודליה העיראקית משכונה גימ"ל, פורייה, מורה בבית-הספר העממי, הממלאת את תפקיד המאהבת – משמיעה כבר את דבריה אחרת – הלשון ששם בפיהן המחבר, שהוא המספר, שאיננו יודע-כל דווקא, היא דומה מאוד. לשון רהוטה, מתובלת פה ושם באיזו מטאפורה או ביטוי לוקאלי פולקלוריסטי. אך אין זו הלשון הרזה שהפכה לנורמה במקומותינו ולא לשון הרחוב על עגתו המוגזמת.
            אף-על-פי שכל אחת מן הנשים מבקשת לזכות במעמד של יריבתה – האִשה מבקשת להיות מאהבת, והמאהבת לזכות במעמד האשה – אין הגבר מכריע לכאן או לכאן. הוא חושש שהקריירה הבנקאית שלו תיפגם, חלילה, אם אזרחותו המהוגנת וקשריו עם משפחת ברקוביץ, שאת רכושה יירש, יאבדו. אין הוא מנתק את קשריו עם אודליה משום שהוא אוהב אותה, ומבקש למצוא עִמה מרגוע מהתחייבויות, וגם כדי לנקום בנירה על הרומאן שניהלה עם הדייג הטברייני. את דחף הבריחה מהצורך בהכרעה הוא מקבל לאחר ששב מביקור בווינה, שם השתתף בוועידה של בנקאים. כאן שבוּ אליו סיוטי ילדותו – והנטיות להתאבדות שהתגלו אצלו כבר בעבר, חרף היותו מלומד בתרגילי הישרדות – באו לידי מיצוי סופי.
            המטען וניסיון החיים שנושא עמו שמאי גולן – ואשר באו לידי ביטוי ספרותי מאז ספרו הראשון "באשמורת האחרונה" – איננו מרפה ממנו גם בקובץ הסיפורים הנוכחי. בסיפור השני בקובץ הנוכחי, הסתלקותו של ברוך ניילבן, כותב הגיבור איגרת לקלרה, אשתו לשעבר, שגם לה כמו לו עבר של שואה. גם הוא, מלומד ניסיונות השרידה, עומד לשים קץ לחייו. אך הוא לא יעשה כן לפני שיבטיח יצירת חיים חדשים. הוא עושה זאת ביום נדיר של שלג בירושלים. במונית התקועה בשלג שֶבה נסע כדי להביא מבית-החולים את ניצה האחות וחברתו של בנו שאול, שעמד לשאת אותה לאשה קודם שנפגע במלחמת יום הכיפורים ונעשה נכה. משותק. ומסתבר שלא יוכל להוליד ילד. הוא נסע להביא אותה לפי פקודתו של שאול ביום הולדתו. המכתב לאשתו לשעבר, שהעדיפה על-פניו גביר יהודי מקנדה, ירן נקניקים, איננו קל. ברוך חושף בו את סוד הפצעים הנפתחים מחדש בגופו עם כל משבר בחייו. מזכרת מהקרב בלאטרון בו השתתף במלחמת השחרור.
            כפרטיזאן לשעבר הוא ניצל מקרב זה, למרות אש-התופת של הערבים, על-ידי זחילה צמודה-צמודה לקרקע. למזלו לא הבין את העברית של החיילים שחלפו על פניו בבריחתם ונקצרו באש האויב, וכך ניצל. מידת האירוניה שבמעמד המתואר, כמו גם ההגזמה בטיפול במפגע השלג, או ייחוס הפצעים הבלתי-מגלידים של הגיבור לתקופת השואה – מאיר סטריאוטיפ מסוים הקיים בחברה הישראלית לגבי ניצולי השואה. התמודדות מעמיקה בעניין זה טרם נעשתה בספרותנו, אף שסימני-דרך ישנם. בסיפור זה לא חסרים מצבים קשים כמו שילוּח שאול הנכה אל תוך השלג, מעשה גילוי-עריות, החשבון הנוקב שעורך ברוך עם קלרה, אך המחבר איננו מגזים בדרמטיזציה. לשונו מאופקת והוא שולט בקור-רוח בהתרחשויות. שמאי גולן גורס, כי אין צורך להרחיק אל הספרות הפנטאסטית המוצהרת כדי להתמודד עם האבסורד הקיומי. המציאות עצמה מספקת חומרים העולים על כל דמיון.
            בסיפור שנת השתלמות מככב המורה אלכסנדר קדם, שבתום תקופת הוראה שוחקת הוא יוצא להתרענן בשנת השתלמות בירושלים, בהשאירו אחריו בתל-אביב את משפחתו. לאמיתו של דבר – ייעודו הוא להיות סופר. הוא נקלע להרפתקת-אהבים עם אלה, נערה בירושלים, וגם הוא מתקשה להכריע בינה לבין אִשתו. במקום למצוא את פורקנו בכתיבה הוא ניגש למכרז וזוכה במשרת רכז-תרבות. כורסת המנהלים ומפתחות המכונית מתחבבים עליו וגם לשון הפרוטוקולים והתזכירים והקומוניקאטים. אשתו רות המבקשת לעורר בו מחדש את היצר, יצר הכתיבה במקרה זה, נכשלת. עטו למד לכתוב בסגנון עסקן-תרבות ושוב אין הוא מסוגל לכתוב את ספר-חייו. אמנם אין זה המאבק של קאפקא למימוש עצמי מול האילוצים המאיימים של המציאות, אך גם מתוך ההומור של שמאי גולן – ניתן לחוש בתחושת האין-אונות המתמשכת והולכת מול הפיתויים של השתלבות בממסד. לכל הכרעה יש מחיר ואי-אפשר לזכות בשני העולמות.
            נחמת-מה לזקנים מצויה בסיפורון החותם את הקובץ, הפגישה. אל תזלזלו בזקנים, הוא גורס, כי מהם עתידה לצאת גבוּרה. אף-על-פי-כן ברור לכל שהעתיד הוא לצעירי הגימנסיה המתעללים בזקן. זהו משל ללא נמשל, אבל הקורא הנבון רשאי להסיק מסקנות.
            חשובה היא ההתייחסות שהספר הזה תובע מאיתנו לגבי הרגשת העליונות של הצברים כלפי העולים החדשים, או הדחקת העבר אצל יוצאי השואה למען השתלבות בהווייה הישראלית. לא תיאור נדוש של מאהבת ופילגש לפנינו, למרות שפע הפרטים המעבים את הריאליה של התיאור בחופה, אלא הרבה יותר מכך. וקובץ סיפורים שיש בו כדי לעורר הרהורים בתום הקריאה אינו הישג של מה בכך במקומותינו.
 
 
  ד"ר אברהם הגורני, מפמ"ר להוראת העברית, משרד החינוך