אביבה יובל
ואם אתה מוכרח לאהוב - שמאי גולן
 
 
   
גם לו רציתי לתאר את עלילת הספר במילים שלי, לא הייתי מצליחה לעשות זאת, וזו אחת הפעמים הבודדות שאף כי אינני חושבת שתיאור העלילה על גב הספר מדייק בתמצותה, אני שמחה שמישהו ניסה להעלות בקצרה את תוכן הספר.
 
 
 
מעטיפה האחורית:
שני זוגות ניצבים במרכזו של רומן מרטיט זה - המתרחש לקראת סו, המאה ה-20 בישראל. הזוג האחד - לאורה ושמואל גדנקר - שני ניצולי שואה שהזקינו. הוא רופא והיא אחות במקצועה, הנמצאים על סף מעברם הכפוי לדיור מוגן, מירושלים לתל אביב אל קרבתם של הילדים. המעבר מהווה משבר המניע את העלילה, שבמהלכה גדנקר אף חש אחריות כבדה ליידע את כולם על מה שהתרחש בשואה. הזוג האחר - בנם אלחנן ורעייתו דניאלה, שאביה עורך הדין היה, כפי שעתיד להתברר, אהובה של לאורה בצעירותה. הם נקלעים לסבך היחסים שבין הוריהם וזכרונותיהם המאיימים מימי השואה, אך המשותף להם הוא הכורח לאהוב. זהו רומן מרגש על כוחה של אהבה ועל אכזריותה של המלחמה. הוא כתוב במונולוגים רבי עוצמה, והעלילה סוחפת ונעה בתעוזה בין העל- טבעי, הפנטסטי להתמודדות יום-יומית.
מן העלילה המרתקת עולות שאלות יסוד על קיומו של האדם: אהבה, זוגיות, הורות והזדקנות, ומידת כפיפותם של בני דור שני לנסיבות חייהם של ההורים. הספר גם בא בחשבון עם החברה הישראלית, האטומה, לעתים, למצוקתם של הקורבנות.



גם לו רציתי לתאר את עלילת הספר במילים שלי, לא הייתי מצליחה לעשות זואת, וזו אחת הפעמים הבודדות שאף כי אינני חושבת שתיאור העלילה על גב הספר מדייק בתמצותה, אני שמחה שמישהו ניסה להעלות בקצרה את תוכן הספר.

כשאני באה לסקור ספר כזה, אני מנסה להחליט ביני לבין עצמי, מה מבין כל התחושות שעלו בי בעת קריאת הספר, ראוי לפריסה לעינים זרות,, ומה בכלל ניתן לתרגם למילים ברורות. כספר שדן בשואה, שמדלג בין העבר להווה, ומדמות לדמות, יש לו כוח רב, ולו בשל העובדה שהוא אינו מפרט בצורה גרפית ומחרידה את אימת השואה, אלא מתאר בדרך תיאור ענייני את היום יום של החיים בגטו ובמחנות, ומדלג בין רגעים קטועים לעולם דמיוני.

ארבע דמויות מספרות את הסיפור, ולכל אחת קול משלה שממשיך את הסיפור מהרגע בו עצרה הדמות הקודמת.הספר לא קל לעיכול, ולא רק משום שהוא דן בשואה, אלא משום שהחיים של ניצולי השואה ובני משפחותיהם, נמשכים גם לאחר השואה. ומעבר לזוועותיה, גם היום יום האנושי שלהם רצוף קשייים, ופחדים, והיסוסים - חיים.

אולי הקושי שהספר הזה היווה עבורי, נבע מהעובדה שמחבר הספר לא מוותר לגיבורים שלו, וגם לאחר ששרדו את אימת השואה, חיי הדור השני לשואה, הם צריכים להתמודד עם היום יום שלהם, שכמו בחיי כל אדם אחר, נושא בחובו קשיים ופחדים משלו.

אנושיים, כל גיבורי הספר הזה אנושיים, הם טועים, ומשקרים, ובוגדים, ובוכים, ומתכחשים למציאות, ובסופו של דבר, רואים אותה בדרך המיוחדת שלהם. איש מגיבורי הספר אינו דמות מופת, איש מהגיבורים לא חף מטעויות, כולם תופסים את המציאות בדרך סוביקטיבית לחלוטין, וממשיכים לראות אותה ככזו גם עם סיום הספר. ארבעה בני אנוש, שחייהם נוגעים בשואה מזויות שונות, ארבעה בני אנוש שחייהם נוגעים אלו באלו, והם נותרים בשר ודם.

הספר לא קל לעיכול, דווקא משום שכמו שציינתי הוא חף מתיאורים גרפים. חלק מאימיי השואה מובלעים בין הפסקאות, ורק בעמל רב ניתן לפענח את משמעותם. האנשים בספר הם בני אדם שחייהם היום יומיים מורכבים כמו אלו של כולנו, והשילוב בין העיסוק בשואה וצרות היום יום, הוא משהו שלעיתים קשה מנשוא.

יש בספר דיון על הזקנה, על הזכרון והשכחה, על זוגיות ופרידה, וכל דיון כזה עומד בפני עצמו. הסופר לא מוותר לגיבוריו או לקוראים, אין פה סגירת מעגל חיובית ונעימה, הסוף של הספר, כמו בחיים, מותיר את הדברים על כנם, כאילו בחר הסופר לתאר חייה של משפחה אחת, בלי ליפות מאומה. וכמו בחיים עצמם, אין סיום גרנדיוזי, אלא רק הארכה ממושכת של אותם חיי יום יום.

הבנאליות של הרוע, מיוצגת בתיאורו סניגרו של נאשם אחד, במשפט אחד "הוא רק מילא פקודות" משפט קצר, שתפס אותי לכל אורך הספר. משפט שזורק אותי למקומות אחרים, שלא נעצרים רק בתקופת השואה, משפט שגורם לי להרהר במידת הבחירה שנותרת לאדם בכל מצב בחייו, בעיקר כשהוא ב"צד החזק". אבל לא רק הרגעים שנוגעים בשואה קשים לקריאה, אלא גם ההתבוננות בזקנה וביחס אליה. ההזדקנות והשכחה שמגיעה איתה לעיתים, ההשפעה שלה על האדם שלרגעים עוד יש לו מושג על התדרדרותו, ההשפעה שלה על הסובבים, מי שאהבתו גוברת, ומי שהקושי שלו גורם לו להרגיש אותה פחות ולהתרחק.

בתקופה האחרונה, השתרש מושג כזה "ספרי שואה" משהו שעדיין קשה לי לקבל, אבל אני מניחה שהספר הזה נכלל בין אותם ספרי שואה, משום שהיא חלק מרכזי ממנו. אני מתקשה להמליץ על הספר, לא משום שאינו כתוב טוב או שאין בו עלילה, אלא משום שהא דורש מן הקורא הקרבה רגשית מסוימת ולא פשוטה. מי שיכול לקחת על עצמו מעורבות רגשית בספר לא פשוט שעוסק גם בשואה, וחיי היום יום של האדם הפשוט, זה שאין בו שום ייחוד, מעניינים אותו, ימצא בספר הזה שיקוף של אנושיות.
 
 
  אביבה יובל
פורסם בנוריתה