גולן, לשעבר יושב ראש אגודת הסופרים, נולד לפני 81 שנים בפולטוסק, עיירה קטנה בפולין, 60 ק"מ צפונית לוורשה. כשהמשאיות פרקו חיילים נאצים בכיכר השוק, הוא היה רק בן 6. את הפחד נוכח החיילים שירו לכל עבר והרגו עוברי אורח תמימים, הוא יזכור לנצח. "זה הטיל טרור נורא ופחד משתק", הוא נזכר,"אני מדבר על ההתרשמויות הגופניות הפיזיות של הפחד".



גולן, "אבא, אימא, אחותי וסבתא, מתו בדרך". צילום: יח"צ

בני משפחתו, שהאמינו כי מדובר באותם גרמנים של ימי מלחמת העולם הראשונה, לא ברחו והמשיכו בשגרת חייהם, עד שיום אחד הנאצים הודיעו ליהודי העיירה שיש להם עשר דקות לעזוב את בתיהם. "הפכנו בין לילה לפליטים", מספר שמאי, "נדדנו לרוסיה והגענו למחנה בסיביר, משם הצלחנו להתגלגל עד אוזבקיסטן.אבא, אימא, אחותי והסבתא מתו בדרך, ואנחנו הגענו בדרך לא דרך לבית יתומים".

באמצעות חברי ארגון "ההגנה", עלה גולן לספינה שעשתה דרכה ארצה. אחרי שלמד עברית והתאהב בה נואשות, ניסה גולן את כוחו בכתיבה. "הניסיונות לא צלחו לי", הוא מעיד, "עד שהתחלתי לכתוב על העבר שלי, על החוויות שעברתי, או שהייתי עד להן". התוצאה: "אשמורת אחרונה" (1963), שזיכה אותו בפרס לסופרים צעירים.

שלושה ספרים נוספים כתב גולן ("אשמים", "מותו של אורי פלד" ו"ואם אתה מוכרח לאהוב"), ארבעה קבצי סיפורים ומחזה אחד, "היעלמות". לאחרונה יצא לאורספרו "ואם אתה מוכרח ליצור": אוסף מאמרים שכתבו יוצרים, חוקרים ומבקרי ספרות, המשיקים ליצירתו של גולן. "כיוון שהגעתי לגיל גבורות, ואני חושב שלא אספיק לכתוב עוד ספרים", הוא מעדכן, "כינסתי את כל מה שנכתב עליי משנות השישים ועד ימינו".

אתה כותב ככלי תרפויטי?
"מאז ילדותי קראתי המון. אני חושב שתמיד ידעתי שאהיה סופר. נוכחתי לדעת שבכתיבה אני יכול לבטא את עצמי יותר ובדיוק רב יותר. אף על פי שקשה לדבר על השואה במונחים של דיוק. מי שדאג לדייק את זה היטב, היו הנאצים. הם היו הדייקנים".